[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי אופיר
/
שישי שובר קופות

היום לא יבואו אנשים לקולנוע. אני יודע את זה כי אני יושב על
ספסל בחוץ. לידי יש עציץ, וחוץ מכמה מנקים שעברו לידי והשקו
אותו, לא הגיע אף אחד לסביבות הקולנוע. לא מפריע לי. אני יודע
שאני תמיד יושב איפה שאני רוצה. שורה שמונה, כסא שמונה. בדיוק
באמצע האולם. אף-אחד לא יסתיר לי, וגם אף-אחד לא ידבר מאחורי.
יש סרט איראני חדש על רועה עיזים שנולד בלידת-אמבטיה, או משהו
מהסגנון המטופש הזה.
נלך לראות סרט.

אני נכנס לבית-הקולנוע. הזקן הרוסי החביב, מגונדר היטב כמו
שמאבטח/דורמן צריך להיות, לוקח לי את הכרטיס, מסתכל עליו וקורע
את הביקורת. הוא מעביר עלי את גלאי המתכות, שמצפצף איפה שהארנק
שלי נמצא.
ביפ.
שוב נעשה אותו ריטואל קבוע. כאילו אני נראה כמו טרוריסט, מבקש
ממני הזקן, בעיניים עייפות שאוציא את החפץ המתכתי ואראה לו שזה
רק ארנק. אני מוציא ומראה והוא מחווה לי עם היד פנימה, לבית
הקולנוע. אני נכנס, והקור מהמזגן מכה בי בתדהמה.
חושב אם לקנות משהו. קולה? לא. אולי פופקורן? מה פתאום. לפני
אמצע הסרט לאכול פופקורן? איזה מין בנאדם אני. מכרסמים משהו רק
אחרי ההפסקה.
אני מתיישב בקולנוע שלי, מביט מסביב. האורות מתעמעמים והמסך
נפתח לצדדים. איזה יופי, הפרסומות! קוקה קולה, ליוויס, דודי
בלסר בערום. כיף לא נורמאלי.
רחש קל מצד שמאל שלי מעיר אותי מהתנומה הקצרה שאני אוהב לתפוס
לפני שמתחיל הסרט. אני מביט לשם ורואה באור הקלוש שני זקנים
נכנסים ומתיישבים בדיוק מאחורי.
בהתחלה זה מרגיז אותי, אבל אחרי מחשבה קצרה מאוד אני מחליט
להישאר איפה שאני יושב. אני אמנם לא מת על נשיפות זקנות על
עורפי, אבל בסך-הכל שני זקנים לא מזיקים שהחליטו לשבת במקום
השני הכי טוב באולם.
נגמרות הפרסומות ונהיה חושך, אבל הסרט לא התחיל.
שלושתינו מחכים כמה שניות ומבינים שהסרט לא עומד להתחיל בדקות
הקרובות, ובטח קרה משהו למעלה, בחדר הקרנה.
אחד הזקנים משמיע נחירה. "מה, לעזאזל, קרה לסרט?" הוא אומר
בקול רם מאוד, כאילו הוא שואל את כל האולם. כל השניים הנוספים
שיושבים בו.
"לא יודע," עונה השני, גם הוא בקול גבוה. "אולי נתקע משהו
במסרטה."
"כן, המקרין!"
שני הזקנים מתחילים לצחוק כאילו זו הבדיחה הטובה ביותר בעולם.
אלוהים אדירים, שישתקו ויתנו לי לראות את הכלום על המסך כמו
שצריך.
כמה הבזקים לבנים בוקעים מהמסך, ואז אני מבחין שהסרט מתחיל.
הכתובית עם שם הסרט ומספר הדקות עולהונעלמת מיד, מוסרת את
מקומה למסך אדום לחלוטין.
"מה קורה פה?" אני שואל בקול רם, בטעות. אני קם ויוצא מהשורה
שלי ומתחיל ללכת לכיוון הכניסה. אחד הסדרנים נכנס פנימה ונראה
קצת לחוץ. "זה בסדר, הסרט ימשיך עוד דקה, יש בעיה במקרן..."
"אה... אוקי," אני אומר וחוזר לשבת במקום שלי. באותו רגע מתחיל
הסרט.





הנקודה השחורה מופיעה בצד ימין למעלה של המסך. אני סופר עשר
שניות שבתומים מופיעה הנקודה השחורה שוב והסרט נקטע, מתחלף
בשקופית "הפסקה". הסדרן פותח את דלת האולם והאור נדלק לאיטו.
אני יוצא מהאולם והולך לשירותים. אחר-כך אני נעמד מול המזנון
וחושב איזה גודל פופקורן לקנות.
"סליחה, כמה עולה פופקורן בינוני?" אני אוהב לאכול פופקורן,
והרבה ממנו, בסרטים.
המוכר מביט בי במבט שואל. "אחי, אין לנו פופקורן,"
אני מסתכל לכל אורך הדלפק ורואה שאכן - לבית הקולנוע הזה אין
אפילו מכונת פופקורן אחת לרפואה.
"איך זה שאין לכם פופקורן?"
"פשוט אין."
"אבל זה לא יכול להיות! בית קולנוע חייב פופקורן. זה כבר עשרות
שנים ככה בכל העולם!"
"תשמע," מתגונן המוכר הצעיר בעל החצ'קונים "אני רק עובד פה, מה
אתה רוצה ממני? אין לנו פופקורן, אז אין. אתה רוצה לדבר עם
הבוס שלי על זה?"
"אתה יודע מה," אני אומר בנחישות, "כן!" וכבר מתחיל לחשוב על
איך אטיח בפני הבוס הטיפש הזה את העובדה שיש פופקורן כבר יותר
מחצי מאה והוא לא יכול לעשות דבר כזה כמו לא להכניס מכונת
פופקורן לקולנוע שלו. תיארתי לעצמי את הבוס הזה כגוש שומן
מתגלגל שכזה, חסר כל בינה קולנועית שהיא, שבטח במשך שעה ניסה
להבין איך למזוג קולה מהמכונות, כשהגיע לעבוד בפעם הראשונה,
בעודו פולט "דהה" פעם בכמה שניות.
ובאמת הגיע בחור גדול-מידות, לבוש באלגנטיות בחולצת כפתורים
לבנה מגוהצת, עם צווארון מעומלן וכיס עם עט בפנים. הוא דיבר.
"לאדוני יש בעיה?"
המבטא הרוסי לא הצליח להתחבא לגמרי בין שנות-הישראליות שלו.
"כן, יש לי בעיה. אבל אני חושב שהבעיה היא לא אצלי, אלא אצלכם.
אין לכם פופקורן."
הוא הביט בי בעיניים גדולות ולאט-לאט התפשט לו חיוך על הפנים.
"זה נכון, אדוני. אין לנו פופקורן."
"למה זה, אם אפשר לדעת?"
"כל-כך מפריע לך שאין? אין אז אין. לך לקולנוע אחר."
זה קצת הרגיז אותי. אני לקוח, שיתנהג אלי בכבוד.
"אבל, תסלח לי, כבר עשרות שנים יש פופקורן בבתי-קולנוע, למה
דווקא כאן אין?"
הוא נשען על דלפק המזנון והתחיל להפעיל את שפת הגוף הזו, שמדי
פעם רואים אצל מנהלים שמסבירים ללקוח שהוא לא מבין את השיטה
המעולה שלהם לנהל את העולם.
"תקשיב, לנו אין פופקורן מהסיבה שזה מלכלך, שזה מביא המוני
אנשים לכאן בין סרטים רק כדי שיקנו משהו לילד שלהם לאכול," הוא
הרים את קולו ועזב את הדלפק, "ילדים זורקים את הפופקורן לכל
עבר ואחר-כך הסדרנים שלנו צריכים לעבוד דקות ארוכות על
הנקיון."
אני שותק. מבין שהוא עוד לא סיים.
"בגלל זה אין לנו פופקורן. אם יש לך בעיה עם זה, אתה מוזמן לא
לבוא לכאן יותר. זה קולנוע איכותי, וזהו."
קולו נרגע מעט והוא מבקש מהמוכר במזנון כוס מים וגומע אותה
ברגע, כמו היה זה שוט של וודקה.
"אני חושב שזה פוגע לכם בתפקוד של הקולנוע," אני אומר בסופו של
דבר. מעניין שהסרט לא התחיל עדיין, חושב לעצמי.
"תשמע, בחור צעיר," הבוס הגדול מתחיל להתרגז שוב, אך עדיין
מדבר בטון שקט. מה שהופך את העניין ליותר מפחיד, זה שהוא נראה
כמו איש המאפיה הרוסית. "אני כאן אחליט מה טוב לקולנוע שלי ומה
לא. אין פה פופקורן וזהו. אתה והדעות שלך יכולים ללכת לקולנוע
שיש בו. יש לנו סרטים איכותיים! פה לא מראים את הזבל
הפופ-קורני הזה שלך, אז אתה יכול ללכת ולראות אותו במקום אחר.
ואני לא רוצה לשמוע שום מילה נוספת על הפופקורן. הנושא סגור."
הוא גמע עוד כוס מים ונכנס לאיזה מסדרון. אחרי דקה נשמעו קולות
הסרט שחזר לפעול באולם שלי.





"כמה זמן לקח לסרט לחזור?" שאל אחד הזקנים בצעקה, כשהתיישבתי
מולם.
"מה זה משנה לך?" ענה לו השני בצעקה. "אתה לא זוכר אפילו
שראינו את החלק הראשון!"
ושוב שניהם התחילו לצחוק צחוק אסמטי מפחיד של זקנים, ולרגע
חשבתי שאני אצטרך להיות זה שיזמין את האמבולנס. הם הזכירו לי
מאוד את הזקנים האלו מהחבובות, שהיו יושבים תמיד בתא בצד האולם
וממטירים הערות מעליבות על שאר המופע. בסדרה היותר חדשה של
החבובות הם כבר ישבו בכסאות גלגלים. היתה לי הרגשה משונה שהם
החלימו קצת ומעבירים את הזמן בלראות סרטים איכותיים במקום שלא
מוכר פופקורן. זה לא משנה להם, תארתי לעצמי, כי בכל מקרה אין
להם שיניים.

במהלך ההקרנה של החצי השני של הסרט נתקע פעמיים המקרן, ובפעם
השלישית התנפצה לו הנורה והגליל של סרט הצילום הותך לתוך
המכונה. שני הזקנים קמו בעודם זורקים הערות עוקצניות ומרגיזות
באויר וצוחקים כל הזמן, ואני קמתי אחרי שהם עזבו את האולם
ויצאתי אחריהם דרך לובי הכניסה.
הרגש שוב השתלט עלי ונעמדתי במקום. חיכיתי לרגע שבו יבוא הבוס
העצלן והשמן הזה להתנצל. הוא ירד, באמת, אחרי כמה דקות בצעקות
"שריפה! כולם לברוח!". ביד אחת הוצאתי מהכיס את הארנק וביד
השניה את האקדח, לחצתי על ההדק ויריתי יריה אחת באויר. חתיכות
מהתקרה נפלו ליד המוכר המבוהל במזנון.
"כולם לעמוד במקום," אמרתי בתקיפות, "אני לא רוצה ליצור שום
בלגאן נוסף פה,"
"חבוב," אמר לי הדורמן "יש שריפה, זה ממש לא חכם..."
שני הזקנים התלחששו מאחורי. הסתובבתי מהר, אקדח מכוון קדימה.
"מה אמרתם?"
"אתה ההוא!" אמר אחד מהם. "אתה שישי, שובר הקופות!"
העליתי חיוך נבזי על פני ואילצתי את עצמי למחוק אותו מיד "נכון
מאוד. אני שישי וכדאי לך..." הסתובבתי ישירות לבוס "להראות לי
את הקופה שלכם."
הבוס העלה ארשת מבוכה על פניו.
"אין לנו כסף," אמר.
"מה אמרת?"
"אמרתי שאין לנו כסף." הוא אמר בקול כמעט מתחנן.
"ואיך זה בדיוק?" שאלתי, מוריד מעט את האקדח.
"כי אנחנו קולנוע כזה.. אתה יודע.. אין... אין לנו פופקורן.
אנחנו מראים רק סרטים זרים ואיכותיים ולא מוכרים פופקורן..."
הוא נראה ממש פתטי ככה. איזה קולנוע עלוב, אלוהים. העובדים בטח
חיים מכספי פיצויים של החברה שבנתה את אותו.
"אז אני מבין שאין לי מה לעשות כאן בכלל," אמרתי ומצב רוחי
התדרדר. "אני, שישי, שובר הקופות - מגיע לקולנוע ריק לחלוטין."
הבטתי בכל אחד מהאנשים שעמדו מולי. "רק חסרים כאן כמה עשבים
יבשים וגדולים שיתגלגלו מצד לצד וזהו!" התרגזתי. "מה זה הדבר
הזה, קולנוע בלי פופקורן?!" הרמתי את האקדח והתכוונתי לירות
עוד ירייה, אבל משהו גרם לי להפסיק. הרגשה פנימית כזו, שאין לי
יותר מה לחפש פה.

פרקתי את האקדח שלי והכנסתי אותו לכיס. יצאתי מהקולנוע ואפילו
לא הסתכלתי אחורה. הגעתי למכונית שלי וראיתי שדפקו לי דו"ח על
חניה במקום שמור לנכים. לקחתי את הדו"ח ושמתי על המושב לידי.
רק חסר לי שיתחילו לעקוב אחרי איכשהו. התנעתי את האוטו וחשבתי
על מקום נורמאלי לנסוע אליו. בסוף לקחתי סרט וידאו. אין מה
לומר, סרטים זרים יש להשאיר לזרים.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסלוגן הזה יש
חמש מילים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/10/02 21:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה