"היינו אני ורועי בחדר, היה לנו מבט כזה בעיניים, וכשהוא התחיל
לנשק אותי פרצה אימי לחדר ו..." התעוררתי, ליום, עצוב ושנה
מדכאת עוד יותר. אירגנתי את הילקוט, צחצחתי שיניים, לקחתי מפתח
אשר היה מונח בשולחן הקטן שבסלון, ויצאתי מהבית בטריקה.
אחרי כמה זמן, גליתי את אימי רודפת אחרי את כל הרחוב עם כריך
בידה מתחננת שאפנה אליה, אז הסתובבתי, רק שלא הייתה לי מספיק
מוטיבציה ללכת לקראת, אז פשוט חכיתי לה במקום, עד שהיא הגיעה,
ודחפה לי את הכריך לכיס הקטן בילקוט, ודאגה שיהיה מעוך כמה
שאפשר. היא כל הזמן הסתכלה עלי בעיניים עצובות, כאילו כואב לה
לראות אותי מדוכאת...
התחלתי את דרכי לבית הספר, בדרך ראיתי כמה מחברותי לכיתה, אך
לא היה לי כח להגיד להם שלום, אז המשכתי בדרכי שלי.
הגעתי לבית הספר, עם חיוך עצוב על הפנים, ודמעה שכמעט פורצת
מהעין השמאלית. כולם הסתכלו עלי, מרכינים ראש, כולם באו לנגב
את הדמעה הזאת מעיני השמאלית, אבל לא נתתי לאף אחד להתקרב,
כאילו שומר דמיוני דחף את כולם הצידה.
נכנסתי לכיתה, היא בעיני הייתה ריקה. התיישבתי במקום, והמורה
השתדלה להמשיך בשיעור, היא לא שאלה למה איחרתי וגם לא ביקשה
ממני ללכת להרשם במזכירות, פשוט נתנה לי להכנס, במבט עצוב.
התיישבתי במקומי, ופתחתי את הספר בעמוד 128, לא שזה היה העמוד
שלמדנו בהכרח, פשוט פתחתי שם, ולא העברתי עמוד כל השיעור,
המורה ידעה את זה, היא לא עצרה אותי, רק כל הזמן הסתכלה עלי
שוב ושוב בפרצופים עצובים.
כל הכיתה לא למדה בגללי, הם שלחו לי פתקים כל הזמן, לא קראתי,
פשוט לא רציתי, זרקתי את כולם לתיק, אחר כך כשקראתי אותם ראיתי
שברוב כתוב "אני אוהב/ת אותך, ובאמת חבל לי".
הסתכלתי מסביב, וכשראיתי את הכיסא הריק שלה, לא יכולתי לעצור
את זה, פרצתי בבכי תמרורים מר, התחלתי ללחוש, כאילו אף אחד לא
היה שם, כאילו כולם ישנו, וכולם שתקו והקשיבו ללחישות שלי,
ראיתי את העיניים הנוצצות של כולם, כולם במבטים עצובים,
מסתכלים חצי עלי חצי על הכיסא הריק, שלה.
ביקשתי מהמורה לצאת לשטוף פנים, בדיוק צלצל הפעמון, אז יצאתי
ישר לשירותים, ונעלתי את עצמי בפנים, חברים באו ודפקו לי על
הדלת, וניסו לנחם אותי, רק ללא הצלחה. כשצילצל הפעמון בשנית
חכיתי כמה דקות עד שכולם ילכו לשיעורים שלהם, ואז יצאתי, לשטוף
פנים.
נשענתי על הקיור המלוכלך, כי פשוט לא היה לי את הכח להרים את
עצמי, פתחתי את הברז, ופשוט השארתי אותו פתוח, בלי לגעת בזרם,
בהיתי במראה המסודקת, לא ראיתי כלום, לא רציתי לראות כלום, חוץ
מאת הפרצוף שלה, מתרוצץ לי בדימיון.
לא יכלתי יותר, הגעגועים פשוט גברו עלי, נפלתי על הרצפה.
מהילקוט שנפל ונפתח בצבץ לו יומן, יומני שלי. בעטתי בילקוט,
וכל הספרים התפזרו מסביב, והיומן, רק היומן נפל לידי.
אין יותר זכרונות מהיומן הזה. הוא היה איתי בכל מקום, בכל שעה,
ואף פעם, לא הפסקתי לכתוב.
פתחתי את היומן, בדיוק בעמוד של התמונה שלה, ליד היה כתוב,
בכתב לא קריא במיוחד "לנצח נשאר, זה לעולם לא יגמר".
דמעות, זולגות לי הלחי, בלי שאני אשים לב בכלל, קול מוזר של
משהו לא מוכר יוצא לי מהפה. כל היומן נרטב מהדמעות ומהקיור
הדולף.
הסתכלתי פעם אחרונה על המשפט, וצרחתי! "א=ת
ש=ק=ר=נ=י=ת!".
תפסתי את הרגליים שלי, והתחלתי לרוץ, לא לקחתי את הספרים, לא
את הילקוט, לא סגרתי את הברז, פשוט רצתי, לא היה אכפת לי, פשוט
רציתי שכולם יעלמו, או שאני אוכל לעבור דרכם. רצתי, נתקעתי
פעמיים בתלמידים ופעם במנהלת, הם דיברו אלי, אבל איך אני אקשבי
להם?
המשכתי בשלי, רצתי, יצאתי ממתחם בית הספר, קפצתי מעל גדר
הביטחון, נעמדתי באמצע הכביש הראשי וצעקתי "לא רוצה עוד סבל!
תן לי להיות איתה, אל תגרום לי לסיים.." המשפט נקטע, ע"י
המכונית הראשונה שעברה שם.