היא פותחת את הדלת,מתעלמת מהשפיות שמאחוריה,
מהמציאות שנדבקה בה לכמה רגעים,רגעים של שקט.
כשישבה על הספה השחורה בפתח הסלון,ראתה מולה את כל חייה,
את מה שהספיקה לחיות עד אותו השקט.
היא הרגישה את עצמה מתפתלת מצד לצד,
אולי להכריע את השקט הזה.
כאבו לה הרגליים שנהגה ללכת איתם,
רעדו לה כאילו הוא עדיין שם...
היו המון חדרים שאליהם יכלה להיכנס,חדר האופטימיות,חדר השינה
העמוקה,חדר הבדידות,חדר הפסימיות ,וחדר הכוס הריקה,
שדווקא בחדר הזה יכלה למלא את כל מה שרצתה
והשקט השיג אותה.
חדר הכוס הריקה נשאר אטום,כאילו פרצה בו מלחמה,
כאילו מזמן נשכחה אהבה,באותה כוס ריקה.
היא נכנסה לחדר האופטימיות,רצתה למצוא שמחה,
רצתה לחפש תקווה,בתוך השקט.
בחדר היתה מיטה גדולה שחורה,כרית בצורת לב , שחורה,
ומנורה מוארת שחורה.
היא ישבה שם בתוך כל מהומת השחור שזכתה לראות,היא השתלבה בתוך
התהום שהכביד על המציאות,האור הקטן שהציץ ממנורת החושך,האיר בה
תחושה של שפיות חוזרת,
שפיות שלא מתעלמת.
היא יצאה מהחדר,חדר האופטימיות,הביטה בספה שנהגה לשבת
עליה,הספה השחורה,וחייכה למבט הריקנות,למבט השומם שהשאירה
שם,הסתכלה על הרגליים שיכלו ללכת,
היא סגרה את הדלת בשקט,בשקט.....