הצלם, הנודניק והכניסה להיסטוריה...


יום אחד לכשתכפו הגעגועים ולא יכולתי לסבול יותר רציתי פתאום
להיות בפראג. מכיוון שלא הכרתי שם אף אחד, הלכתי לשאול בעצתו
של ידידי הוותיק, הצלם רודי וייסנשטיין שבילה בה את מיטב
שנותיו.

קל מאד למצוא את רודי. הולכים למוגרבי, חוצים את הכביש מול
איפה שהיה פעם קולנוע זמיר, פונים ימינה והולכים עוד כמה מטרים
וכמעט מיד נתקלים בחלון ראווה שבו מונצחים בגדול ובשחור לבן,
כמעט כל האנשים שעשו את ההיסטוריה למה שהיא: בן-גוריון וגולדה,
בגין ורבין, שרון ופרס... למעלה, מעל חלון הראווה יש שלט שעליו
מצויירת מצלמה ולצידה כתוב "צלמניה פרי-אור". כל אחד מכיר את
הצלמניה הזאת שבה התחילה וטרם הסתיימה ההיסטוריה של מדינת
ישראל.

את רודי לא ראיתי כבר מזמן. בטח בן שמונים ומשהו אמרתי לעצמי
כשנכנסתי. הסתכלתי שמאלה וימינה, רודי לא היה. נבהלתי. רק
לרגע. הזבן שעמד מאחורי הדלפק חייך ואמר: "אין לך מה לדאוג.
הוא בסדר, הוא בריא, הוא מאה אחוז והוא בן שמונים ושתיים...
ויכול להרשות לעצמו לבוא לעבודה רק  אחרי-הצוהריים."

חזרתי בארבע. הדפתי בקלות את הדלת הכבדה. פעמון הדלת  הכריז על
בואי כמו שעוד נהוג בארצות המתוקנות. הוא היה שם לבדו, מאחורי
הדלפק. רודי ויסנשטיין עם כל שמונים ושתיים שנות חייו, זקוף
כתורן וחד מבט, שיער מלא וחיוך שהתרחב כשהבחין בי. התחבקנו.
סיפרתי שאני נוסע וביקשתי שיספר לי קצת על פראג. "בשמחה" אמר,
"אבל קודם תרשה לי להראות לך משהו שבטח יעניין אותך".

רודי פתח אלבום תמונות מן הסוג הישן. כזה עם דפי פרגאמנט
שחורים. כזה שתמונות משוננות שוליים מודבקות בו עם פינות קטנות
מצלופן. "תרשה לי" הוסיף "נסתכל ביחד". האלבום סיפר את סיפור
חייו. החל מן התמונות הראשונות שצילם כילד בן שמונה בכפר קטן
בצ'כיה ואחר-כך המעבר לעיר הגדולה וצילומים בפראג ובוינה
ובזלצבורג, בניינים, קירות, נופים ואנשים, פה ושם מכוניות
ומשוריינים ואפילו טנקים אחדים. ואחר כך, במעבר חד, אוניות
בנמל יפו, בתים קטנים ולבנים של עיר חדשה, נמל ותחנת כח מחשמלת
ותזמורת ביריד המזרח, והשפם הרושף של טוסקניני והבלורית
המתעופפת של הוברמן וכל אלה כהקדמה בלתי-נמנעת לטקס במוזיאון
הישן, בשדרות רוטשילד: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת
ישראל..."

וכבר הגענו לשעה חמש ועוד לא ראינו כלום. האלבום, כמו החיים,
היה  אינסופי. ורודי עוד הוסיף והגדיל והקפיד לרשום מתחת לכל
תמונה הסבר בחרוזים נאים: בגרמנית, בדיו לבנה ובכתב ברור
ומעוצב. זה היה כמו פוטו-רומן היסטורי, שנכתב, או ליתר דיוק
צולם, מנקודת מבטו של מי שהשתתף באופן אישי באותה היסטוריה.
וכאילו קרא את מחשבותי אמר לפתע: "אתה יודע בשביל מי זה ? לא
בשבילי,  אני כבר בן שמונים ושתיים. צריך לחשוב על העתיד. צריך
שהילדים ידעו".

באותו רגע נפתחה הדלת והפעמון הכריז על אורח חדש.
"אתם מצלמים פספורט ?"
ועוד בטרם ניתנה התשובה, נכנס לחנות גבר מדובלל שיער אשר חזר
ושאל:
"אתם מצלמים פה פספורט ?"



רודי נאנח בשקט והצביע על שולחן צדדי :
"קח לך את האלבום ותסתכל קצת בלעדי. אני בינתיים אשרת את האדון
הזה.
בכל זאת, אתה מבין, אני צריך להצדיק את הקיום שלי, ביזנס ביפור
פלז'ר ".

הוא התייצב מאחורי הדלפק, כמו שעשה כבר אלף פעמים, נכון לכל
שאלה וקושיה.
-  "כן. אנחנו מצלמים פספורט"
-  "וכמה זה עולה?"
-  "עשרה שקלים, אדוני"
-  "אפשר גם בפחות ?"
-  " תראה אדוני, הפולארויד מצלם ארבע תמונות, אבל אפשר לזרוק
שתיים לפח. "
-  " וכמה זה עולה ?"
-  " גם כן עשרה שקלים"
-   " אאא... אין איזה אפשרות אחרת?"

פניו של רודי הרצינו:
-  " כן אדוני. אבל אני לא בטוח שזה בשבילך. קוראים לזה צילום
פספורט אמנותי. במקום שהפולארויד יצלם אותך, אני אצלם אותך.
אחר כך תבחר מהקונטקטים את התמונה הכי טובה, אני מגדיל, מרטש
קצת ואם זה ממש מצויין - אני שם אותה בחלון ואתה נכנס
להיסטוריה....  אבל זה עולה מאה שקלים.
לא עשרה שקלים, מאה שקלים. "

הנודניק הסס לרגע,  לבסוף שלף מאה שקלים ואמר:
"תכניס אותי להיסטוריה".

בשעה שרודי רשם קבלה, חזר הנודניק לנדנד:
-  " סליחה, אפשר לקבל מסרק ? "
-  " בשביל מה לך מסרק, אדוני ? "
-  " תראה, אם כבר נכנסים להיסטוריה... "
-  " זה בסדר, אתה לא צריך מסרק"
-  " אבל למה?"
-  " כי כבר צילמתי אותך"

לנוכח עינינו המשתאות הניח רודי על הדלפק דף קונטקטים.
תשע תמונות של הנודניק, אחת טובה מהשנייה...
-  " אז מי לדעתך הכי טובה ?"
הלקוח הנדהם עבר על הקונטקטים ולבסוף הצביע על התמונה השמאלית
העליונה.
-  " נכון שזאת?!? "
- " יש לך טביעת עין טובה" אמר רודי, תבוא ביום חמישי לקבל את
ההגדלות ואולי
     תחכה לך הפתעה בחלון הראווה".
האיש יצא שמח וטוב לב ואני התנפלתי על רודי.

"תגיד, איך אתה עושה דבר כזה?"
הוא חייך בביישנות :
-  " טוב... זה רק אם נכנס כזה נודניק ...".
-  " נודניק שמודניק" השתוממתי," הרי בכלל לא צילמת אותו ?!?
"



רודי בחן אותי במבט מהורהר.
"תראה, איך להגיד לך את זה, אתה הרי בן אדם רגיל ו... סליחה,
אני מתכוון להגיד שאם אני צלם מקצועי, אז אתה בן אדם רגיל.
ועכשיו תבין, אנשים רגילים מסתכלים סביבם ורואים ים של פרצופים
שונים. כל פרצוף ותווי הפנים היחודיים שלו. אבל אנחנו, הצלמים
המקצועיים, אנחנו יודעים שבעצם אין בעולם יותר ממאה פרצופים
שונים. אנחנו קוראים לפרצוף כזה אבטיפוס וסביב מאה האבטיפוסים
שיש, אפשר למיין ולקטלג את כל האוכלוסיה האנושית...

וככה, כשנכנס מדי פעם איזה נודניק, אני מסתכל על הפרצוף שלו,
מתאמץ קצת, נזכר ואומר לעצמי: את האבטיפוס הזה צילמתי ב...יוני
ארבעים ושלוש.
ואתה יודע, אצלי כל הפורטרטים מסודרים חודש חודש, שנה שנה.
אני מעסיק אותו קצת: כמה זה עולה, כמה זה לא עולה, ועוד כל
מיני מאייסעס.. ובינתיים היד שלי מגששת בכיוון הנכון. עד
שהשיחה נגמרת כבר מונח על השולחן דף הקונטקטים של האבטיפוס
שלו. ותאמין לי, כל כך טוב לא צילמו אותו בחיים.

הוא נטל לידיו את המגדלת, התבונן בקונטקטים וגירד קלות מאחורי
עורפו:
" להגיד לך עוד משהו, האבטיפוס הזה כל כך טוב...  שאפילו לא
צריך לרטש ".