השעה חמש וחצי לפנות בוקר, ואני ערה כבר קרוב לשעתיים. לא
מצליחה להירדם, ועם זאת ישנונית מכדי לקום. אך המוזה מנצחת -
חזקה יותר מכל תחושה אחרת, בוערת בעצמותיי ומהדהדת, בשאון,
בתוך ראשי. אז קמתי, העפתי בך מבט מחוייך, משתדלת שלא להעיר.
ואתה נראה לי כל כך מקסים בשנתך, בטח חולם על מסעות בארצות
רחוקות, עם הכר על ראשך..
עברתי לחדר השני ורציתי להנציח את ציוץ הציפורים ושקשוק
הכנפיים שלהן. אילו רק יכולתי להבין את שפתן... הסטתי מעט את
הווילון, חיפשתי אותן כדי לראות את יופיין. אך הן העדיפו
להיוותר רק בגדר חוש אחד, השמיעה. ואז התבוננתי בעץ השקדיה (כך
החלטתי לסווג אותו), מצמיח לו עלעלים חדשים ופרחים צבעוניים,
כאילו מאשר: "האביב פה!".
התיישבתי כדי לכתוב, ולמרות המעבר הזה מעלטה מוחלטת ושחורה
לפאזת הצבע - שמיים בהירים ויכולת לזהות עצמים - עדיין היה לי
חשוך מידי. אז הדלקתי את האור, אבל זה הרס משהו מהאינטימיות
ומהתייחדות שלי עם הטבע הקטן שמבעד לחלון. אז כיביתי את
הציויליזציה והדלקתי נר. אחד מהנרות שהשתמשנו בהם אתמול כדי
להאיר ולחמם (לא פיזית, כמובן) את דירתנו הקטנה לקראת האורחים
הראשונים שאירחנו. הנר הטיל את צלליו על הקירות, ולמרות
ניסיונותיי הכושלים לקרבו אליי, הוא לא הצליח למלא את אחד
מתפקידיו הבסיסיים - להאיר!!! אז חזרתי למודרניציה של תאורה
חשמלית. משהו קצת מתפספס - אבל ניחא.
אט אט התחלתי להבחין בקולות היקיצה של העיר הכי מתועשת בעולם.
מישהו מתניע את מכוניתו - בטח בדרכו לכוך קטן, בתוך משרד קטן,
בתוך בניין אפור, בעיר מתקדמת. כמה שמחה להיות איפה שאני ומי
שאני, ולא להיות במקומו... בינתיים...
מציתה לעצמי עוד סיגריה, ומהרהרת.
עוד מעט קרבה השעה בה השמש תזרח בזווית כזו, שתקפח על ראשינו
במיטה. חייבים להתקין את הווילונות בחדר השינה.
לא מעטות המחשבות העולות בראשי בשעת בוקר כה מוקדמת. תחושת
מלאות אוחזת בי - הטבע הזה המוגש לי במנות קצובות כל בוקר, יחד
עם ההתרגשות הזו - לחלוק איתך דירה. אתה ואני, בדירה שהיא רק
שלנו, שייכת לנו, ואין בה מספיק מקום להכיל את כל אהבתנו!
בקרוב אשוב למיטתנו, מסריחה מסיגריות, אך עם תחושת סיפוק
ושלווה על שעצרתי רגע כדי להתבונן ולהנציח את היופי הזה...
מוקדש לך באהבה תמיד!