New Stage - Go To Main Page


[אימא, דרך אגב - המשך: בקבוצת ההורים]

[הייתי זקוקה לברכתו, אם כי למען האמת, ידעתי שאצליח - הלא כבר
הייתי בסרט הזה, ביסודי ובתיכון, בימים ההם היה בענייני מין
ומיניות ופרו ורבו, בזמן הזה יהיה אחרי שפרו ורבו.]    
הפגישה הראשונה דרשה ממני תיאום, כך שהלכתי בעקבות הצעת בעלי
למרות החשק הזדוני שהתערב בזמן סידור העבודה והתעקש על פגישה
משותפת עם השלוש שרצו להתנחל אצלי באוזן ובלב באותו
אחר-צהריים, ואם כי לא קניתי לי יומן, רשמתי את הפגישות על לוח
השנה הענק שיועד לחיסונים, בדיקות וכדומה בשביל הילדים, ובכך
הוספתי לו יעוד לא כל כך רחוק מזה שהיה לו. את הצגת התיאטרון
לא יכולתי לדחות, היה לה תאריך, אבל יכולתי לקבוע פגישה עם
העגילים לקראת סוף השבוע, והקטלוגית הסכימה להמתין יומיים, גם
ההזמנה תמתין. העוגות של הממושקפת היו מעשה ידי האלים. ולא
התנגשו עם הג'ינג'ית.
הפגישה השישית במספר לקבוצת ההורים התנהלה על מי מנוחות. אמנם
טרם הוסרו הטרשים מעל האדמה שעליה ניסינו להתיישב בלי נפגעים,
אבל ארבע הקוטריות היו נינוחות למדיי. עם כל אחת מהן כבר קבעתי
לפעם נוספת, וידעתי שמתי-שהוא כולנו ניפגש בספרייה, כאילו
באקראי. כנראה, מעט מן השסתום שהורם שחרר לחץ רציני - גם ידענו
מתי יתקיים הדיון ביחסים בין-ותוך-לוליים ובין-ותוך-תרנגוליים,
לפי הכותרת שהציעה השישית לפגישה המסוימת מאוד, גם ידעו הארבע
שהאוזן שלי תאזין, תקשיב, תקלוט - באריכות ובייחודיות. רק
הג'ינג'ית, בזמן הצגת התיאטרון ובין ביס לביס, פלטה
חצי-משפט-חצי-מניה-וביה, תתארי לך, נו, יש לי אחות קטנה בשמונה
חודשים מהבת האמצעית שלי, והפליגה משם עם כל הילדים שהיו על
הבמה. בספינת מעפילים, נדמה לי.
הג'ינג'ית הייתה הראשונה שדיברה על הוריה בגלוי - אמה השתתפה
בקבוצת הורים שנפגשה בבית ספר אחר, אמנם, אבל השישית שלנו
השתתפה אף היא באותה הקבוצה, פרט שהיה ידוע לג'ינג'ית, ומצאה
לנכון-
לשלוח ד"ש לאימא שלי, האחות הקטנה שלי לומדת עם הבן שלך באותה
כיתה ואימא שלי משתתפת בשביל אחותי בקבוצת ההורים שלכם, שם,
בטח תראי אותה מחר בערב, היא מלכת האמהות כולם אוהבים אותה.
השישית פערה פה לווייתני, לעטה דגיגים, רוק וצמחייה, הג'ינג'ית
פנתה ממנה לנושא הדיון, השישית נדמתה אבודה, הממושקפת הצילה את
כבודה, אולי נהגת בשכל כשלא רצית שכל הילדים יהיו באותו בית
ספר, המורים מעבירים אינפורמציה, רכילויות, מה לא. כל הכבוד
שאת הולכת גם לקבוצת ההורים שם, הוסיפה העגילית. הקטלוגית
כמנהגה של ההארץ, בטח קשה לך במעבר משכונה לשכונה. בניתוח
פוסט-מורטם מיידי שערכנו על גופתה המתקפצת של השישית לא נמצאו
חבורות רציניות, למעט כמה וכמה סימני לחץ. בעלי הנשים אותה,
כאילו, משראה שבעלה נהנה מכל רגע. זה הסיפור עם חיפה, אמר, כל
הזמן רוצים יותר גבוה על הכרמל, והילדים עוברים בית ספר כאילו
מדובר בשפעת ואודם בגרון, קשה, קשה.
המנחה לא הייתה טיפשה אבל הראתה מידה נכבדה של אוזלת יד
כשניסתה את מזלה וביקשה להדגיש כי מאז מלחמת יום-כיפור נהוג
לפתוח בסדרה שנייה של ילדים אחרי שהגדולים כבר יצאו מהבית, זה
מאוד-מאוד באופנה. אדמת הטרשים נתגלתה כשדה-מוקשים. ובטרם נעלה
השמימה, הצעתי אולי כדאי להקדיש זמן לנושא הזה, אם יהיה ערב
פנוי, או יהיה איזשהו דיון קצר יותר משחשבנו. באותם הרגעים
ראיתי בעיני המנחה את האזהרה שידעתי מעיני יונה, אסור לגנוב
שטח מחלקת האלוהים שלי, רק אני מתפרשת על כל אלה. שיהיה. את
תדעי מה רצוי לנו, אמרה הקטלוגית בפנותה אל המנחה. יופי. שחררה
אותי.
בלבד. דווקא אז התעשתה השישית.
יש לי הצעה משלי על נושא חשוב לי, חשוב לנו, תיקנה מיד את עצמה
ונגעה ביד בעלה, נושא שמציק לנו נורא. הג'ינג'ית נצבעה לבן. עד
איזה גיל מותר לילדים לישון במיטת ההורים, אם מותר להם בכלל,
מחלות, תירוצים, את יודעת, חייכה השישית למנחה כממתיקה סוד.
הקטלוגית הגישה תבואה מבית דגנה הפרטי, כן, אומרים שמי שישן עם
תינוקות יקום רטוב. המנחה השיבה עטרה למצחה. בסדר, אם נראה לכם
מעניין. אשוחח עם המנחה לקבוצת ההורים השנייה שלך, על מה כדאי
שתדון כל אחת מאיתנו, ונימנע מכפילויות. ממש מכה מתחת לחגורה.
של השישית. באשר לי - הרגשתי על-תנאי בכל החזיתות.    
מהר מאוד - מהר מדיי - תרמה לי כל אחת מהן מכעסיה, מנסיבותיה,
מהר מאוד השכלתי והסכמתי עם יונה, מרגלית ונתניה, יש עוד
כמונו, ומהר מאוד הבנתי שהארבע העתיקו את קיטוריהן מקבוצת
ההורים אליי. מצאתי תירוץ להפגיש את כולנו קצת לפני אספת
הורים, עזרתי להן להשתדך ביניהן בלא ידיעתן, אני יד-הגורל
בלבד, הגורל משתמש בי, מה לעשות - הייתי מוכנה לעשות כמעט הכול
ובלבד שהמשקל הסגולי והעודף שהונח על סף ביתי ישוב לפתח משכנו
הטבעי. כמעט הכול, אמרתי לבעלי נחרצות. כמעט, הדגיש אף הוא. לא
נוכל להלשין, אתה יודע. כי זה יהיה להלשין, אם אנחנו משמיעים
משהו. ואני לא מצליחה לאסוף את כולם בבת אחת.
ואז קרה המקרה.
אצל הג'ינג'ית.
בזכות השישית.
או בגנותה.
כי זה לא סובל דיחוי, התחננה כמעט השישית לפני המנחה, שתיהן
ישובות כאילו הפגישה התחילה, בעלה של השישית מקשיב ומהנהן,
בואו, בואו, תיכנסו, זה בסדר, חייכה המנחה בפתיחות ובתקווה
גלויה מדיי שנציל אותה, אני אומרת שזה לא סובל דיחוי, מה שקורה
עם הבן שלי בבית הספר האחר, יש שם ילדה שמלמדת את כולם איך
להתגנב למיטה של ההורים ולעשות שם - שם - שם נו טוב, את
הצרכים, והמורה מתעלמת והמנחה שם מתעלמת ואנחנו עייפים, כל
הלילה הודפים את הילד ומחזירים אותו למיטה שלו והוא עייף
בבוקר, הילד, מסכן, ולא רוצה לקום, ואנחנו גמורים, מתים,
מתפקדים בקושי, ובכל זאת נו צריך לתפקד, אז אם זה בסדר
בשבילכם, אנחנו מבקשים לייחד את הפגישה הערב לצרות האלה, אף
אחד לא רוצה לשמוע אותנו. בבקשה-בבקשה. לא היה ספק: השישית
בנתה על העזרה שקיבלה מחברותינו לקבוצה, הממושקפת, העגילית
והקטלוגית.
טעות. כבמטה-קסמים נרתמו השלוש לעגלה השוקעת של הג'ינג'ית
וחילצו אותה בקלות ובחן מן הביצה הטובענית - בין אפרוחיות-לצרה
הנכונות בלתי-אמצעית. כבר ידעו על המכנה המשותף בזכות עזרתי
האדיבה. אמנם לא נאמר מפורשות הבת של אימא שלך, ג'ינג'ית
חמודה, אבל מי צריך יותר ממה שאמרה השישית, מה גם שכולנו שמענו
את סיפורה על ילדים במיטות הוריהם, מחלות, תירוצים, את יודעת.
כן.
אני זוכרת מחדד יוצא-דופן, שאימא קנתה לי, פאר-היצירה, ארוז
בנרתיק עור, עם סכינים להחלפה ושני ברגים רזרביים. הנרתיק
והברגים עדיין אצלי, רק המחדד התחלף, מזמן סיימו הסכינים
המקוריים את חייהם וכיום אין מייצרים חלקי חילוף. עליהם חשבתי
בהמשך המהומה שיצרה השישית - על המחדד רב הלהבים ועל מלאכתו
המצוינת: לחדד לה לשישית את הראש עד שיהיה לקונוס, לקודקוד
מחודד - ויישבר. לא השתתפתי באופן פעיל. כאשר נשאלתי איך היה
אצלנו עניתי שאני לא זוכרת שזזנו מהמיטות שלנו, תמיד נרדמנו עד
הבוקר, אולי קמנו לשירותים, מי יודע. בעלי נידב תשובה קצרה
ובכיוון של זו שלי. איך נופלים גיבורים ואיך קמה לה קבוצה קטנה
בלי להעיק עליי. נפלא. לא ויתרו עליי, הווה אומר, לא ויתרו על
האוזניים שלי. מה פתאום. אבל הקלו על חיי. כאילו. נשארתי נושאת
את המטען שלי במלואו.
)על מה אנחנו מלינות. אמה של הג'ינג'ית הייתה אנאלפביתית,
השיאו אותה לאביה בגיל שלוש-עשרה, גם אביה היה אנאלפבית אם כי
ידע כאילו לקרוא בספרי הקודש, עבד כסניטר בבית חולים, אמה
הייתה עובדת ניקיון במשרד כלשהו, לעבודה מחוץ לבית יצאה כשרוב
הילדים כבר היו בתיכון, שניים בלבד עוד היו ביסודי,
האחות-הקטנה-במתנה באה עקב כשל טכנולוגי, קרי: פנצ'ר. ופנצ'ר
אינו אלגנטי. ואין זה אלגנטי לשאת סלים כבדים מהשוק. ואין זה
אלגנטי לדבר עברית קלוקלת. או לצאת מהבית לקניות בבגדי בית
מהוהים ודהויים ומוכתמים, בנעלי בית, במטפחת מגולגלת סביב
השער, בעגילים וטבעות וצמידים ומיני שרשראות ומחרוזות, להופיע
אצל הילדים הנשואים כשסירי מאכלים על ידיה ואורחים בביתם,
להיכנס למטבח ועוד כהנה וכהנה מעשים טובים - מי שלא מתבייש
באלה, שיקום. וההתערבות הבלתי-פוסקת בחיי הילדים, מתן דמי כיס
לנכדים, ממתקים, בכלל ובגדול, תבינו אותי, אימא שלי באה כשבא
לה, אבא שלי נכנס כשהוא בסביבה, ואני לא רוצה חיי חמולה. אני
יודעת שאם אני מביאה לה את הילדים היא תשמח, גם אבא, ואוכל
ללמוד בקלות ולחיות יותר בקלות, אני יודעת שעם החברים שלהם
סופרים את הנכדים בגאווה, כאילו תחרות ביניהם והפרס הראשון
שמור לכל המרבה בנכדים, אבל אני רוצה להתרחק מתקופת בן גוריון
ועידוד הילודה, יצאנו מהמעברות, מה באמת היא רוצה, איך הם לא
מתעייפים, יש להם מספיק משלהם, אבל לא, הם רוצים לחיות את
החיים שלנו ורוצים שאנחנו נמשיך לחיות את החיים שלהם. נמאס.
נאום הג'ינג'ית פליטת המעברות. כשבועיים אחר אותה פגישת הורים
קבוצתית. בחברת המשתתפות בתת-קבוצה.  
נביאים לא היינו, כך שבאותה עת הרגשנו כי הפגישה ההיא הייתה
היסטורית בשביל הקבוצה הקטנה - מפגש המייסדות והאספה
המכוננת.)
המנחה הבינה את המתרחש ולא היה לה מה ואיך למנוע את התהוות
הגרעין העוברי ברחם קבוצת האם, קרי: קבוצתה. למרות זאת הצליחה
לנווט את הספינה, כך שלא התרסקנו מול צוקי הכרמל - המצפן:
המחקרים האחרונים בנושא פערי דורות, מנהגים, קיבוץ גלויות;
המפה: עם ארצות המוצא בלי יוצאת מן הכלל, וישראל כלולה אף היא
ביניהן; הבלבול: יש לחפשו בסערות רבות-עוצמה וכוכבים
לא-מוכרים, בשמים זרים. [אילו הייתה השישית נבונה יותר, כך
סברנו, לא הייתה מייסדת במו פיה ומעשיה את אחוות החמישייה.
בעלה של הממושקפת התייחס לכך באומרו-] תשמעי, אולי את מרגישה
שאת מקוממת את האחרים, לא, זה לא מה שאני מרגישה נכנסה השישית
לדבריו, מצווחת ושורקת ומסננת כל הברה והיגוי בגאון, אני
מרגישה שאני לבד, בודדה במערכה גם כאן, אני רוצה לשנות הרגלים,
בשביל זה יש קבוצת הורים, מה זאת אומרת לשנות הרגלים שאלה
הממושקפת, שאלה שבאים מבתים שאצלם כולם ישנים באותה המיטה
ילמדו שאצלנו ישנים כל אחד במיטה שלו, מה יש, מה כל כך קשה, מה
זה מפריע לך בבית שלך שאל בעלי - אבל השישית הייתה כבר אחרי
השאלה: זאת מחלה מדבקת, תבינו, לילדים קל ללמוד דברים כאלה, הם
רוצים לישון במיטת ההורים, להישאר בחדר ההורים, תבינו.
העגילית חייכה בחמלה. ובהתנשאות. לא, לא נראה לי. השישית
המשיכה בשלה ומתי-שהוא הבינה שכולנו מקשיבים לעגילית. מה שאת
מספרת לנו שייך לבית שלך, אני מבינה שהילדים שלך רוצים לישון
אצלכם ואת מעדיפה לתלות את הקולר על צווארה של האימא המבוגרת
בקבוצה השנייה, ושל הג'ינג'ית אצלנו, כי היא הבת של המבוגרת,
ואת מניחה שגם אצל הג'ינג'ית ובעלה קורה אותו הדבר. בכלל לא,
הדגישה הג'ינג'ית, מה פתאום. גם אנחנו לא ישנו אצל ההורים.
אחותי זה סיפור אחר. ולא שייך אלינו הוסיף בעלה. ומכאן ועד סוף
הערב אחזה המנחה בהגה ספינתה. או בקרנות המזבח. נראתה כמו פר
שלא ייתן שיסרסוהו. ואוי ואבוי למי שינופף בסמרטוט אדום.
עמידתה על זכויותיה וחובותיה העיקה מכדי שנגיב לה.  
העגילית והממושקפת דרו בבניינים סמוכים, כבר הכירו מטיפת חלב
והתיידדו ביניהן מאז נפתחה קבוצת ההורים. גם ילדיהן. היה נעים,
ערכו תוכניות וצירפו את הקטלוגית, הג'ינג'ית ואותי לפעילויות
ביערות הכרמל לסופי שבוע ולמשך ימי החנוכה - אין מתחשבים
באמהות עובדות ו/או לומדות -, אני מבשלת בכמויות אדירות, גם
אופה, תביאו אתם משחקים הציעה הממושקפת, אני טובה בחידונים,
ככה למדתי עברית, תשאירו לי את החלק מסביב לארוחות אמרה
העגילית, אני, עמליה, הבאתי סיפורים לילדים בגילים קרובים לאלה
שלנו, הג'ינג'ית והקטלוגית תרמו תוספות משמעותיות בכלים
ובמחנאות. כל אחת מהן סיפרה משהו על טרדותיה. להפתעתי
ולתימהוני - לא ציפו ממני לפתיחות כלשהי או לחשיפה משלי אלא
לפתחים באוזניי להקשבה בלבד. לפחות לא הכבידו עליי, שיתפתי את
בעלי בהתנסותי, אבל גם אני רוצה לפרוק. נמאס לי. קבוצת ההורים
לא  קיימה פגישות בשבועיים האלה ואני עצמי הרגשתי בחסרונה.
נסעתי עם הילדים אל אחיותיי, נפגשנו אצל יונה, נסעתי גם אל
אימא, נשארנו ללון, רציתי לראות גם את השכנה אבל הפעם לא
הייתה, הספקות כרסמו בי כל חלקה נכונה.
את הפיקניק האחרון של החמש וילדינו בחופשת חנוכה ערכנו בחלק
היערות שנמצא קרוב לים. זה אין אצלנו הערתי תוך כדי תנועת יד
רחבה שהקיפה את הכול, זה ייראה כמו טלאי המשכתי מלאת געגועים
לילדותי, לאחיותיי, לאימא, לשכנה, כשיש לחות והביל אצלנו רואים
כמו עיר ובתים נישאים בענן מתאבך, אני עדיין מתגעגעת למרחבים,
לשפע נהרות ומים, הביעה העגילית את שלה - והבנתי שלא אוכל
להוסיף משלי -, שם הירוק ירוק ממש, כל השנה, המשיכה, הכול כל
כך שונה, החיים, ההרגלים, חיי המשפחה, קשה-קשה עם ההורים
והזקנים, נו טוב. הג'ינג'ית עודדה אותה להמשיך. אתן לכם דוגמה
קטנה, העגילים שלי. אתם יכולות לשער כמה בדיחות היו על חשבוני
בזכות העגילים. רציתי להסיר אותם, הסתרתי אותם, אבל מה, זה לא
עזר לי עם הילדים, וזה נורא פגע בהורים ובסבא וסבתא, שוב ענדתי
אותם, הילדים לעגו לי עוד יותר, אתם יודעות, מה, שוב העגילים,
את רוצה שנדע שיש לך זהבים בבית, את נראית כמו שאת נשמעת,
העברית שלך איומה, העגילים שלך לא יעזרו לך ללמוד עברית ולשמוע
יותר טוב, בקיצר, כל מה שעשיתי היה נלעג בעיניהם וגזל תרבותי
בעיני הוריי, והם צדקו, הם אמרו שאין הבדל בין עגילים עם
לחצניות, קליפסים כאלה, בלי נקב בתנוך האוזן, לאלה הקבועים
בעזרת הנקב, העגילית ניערה את ראשה כאילו ניערה את עגיליה, אל
תדאגי, אופנת הנקבים בדרך, עודדה אותה הממושקפת, ועוד איך
הוסיפה הקטלוגית, כן, אני רואה אבל זה לא הכול. גם לא החלק
הקשה לעומת מה שקורה לי היום.
[באשר לי עצמי, עמליה, התפתיתי להעיר שהסיפורים האישיים שלנו
היו לדיון ושיחת אמהות בינינו, ובכך אנו מרוקנות מתכנים את
הפגישות בקבוצת ההורים, אבל שתקתי פן ייעלבו או יפרשו שסתמו לי
את הפה ולכן באה ההערה הזאת ממני. מה נשתנה, הרהרתי ביני
וביני. עם אחיותיי אני שותקת, עם אלה אני שותקת - מה נשתנה.
מאומה. פניתי לראות ולבדוק מה עם הילדים. כולם ילדים טובים.
רבו קצת, התפייסו קצת, הזכירו לי את הפעמים שיצאנו אנחנו הארבע
עם אימא, לפעמים גם עם השכנה, התגעגעתי כל כך. היו שם מעל
לעשרה ילדים, חמישה-עשר במספר עם התינוקות. שלושה ילדים לכל
בית-אב, ממוצע סטטיסטי לא רע. הגדולים עזרו לקטנים כמו שיונה
הייתה מגננת אותנו, תנו יד, זהירות, מהמורות, נתניה תני יד,
בואי עמליה גם את תני יד למרגלית, איפה את, עמליה, בואי,
הילדים מסתדרים, בואי, מה את רוצה מהחיים שלנו, אימא, אנחנו
נסתדר בינינו, תסתלקי מכאן. לא, לא דברי יונה, אבל זהים לדבריה
- הבן הגדול של הג'ינג'ית.]
אני באמת לא יודעת איך להתנהג איתם התוודתה הג'ינג'ית, אני
צריכה ללמוד הרבה-הרבה מאוד. לא רק את, חזרה במבטה אל העגילית.

אני מבינה אותך, אצלנו התפקידים שונים מראש באופן מהותי, אין
לך מושג בכלל הדגישה העגילית. מה זאת אומרת מראש השחלתי שאלה
כדי שירגישו בשובי אליהן. זאת אומרת שבמזרח אירופה הילדים
גדלים אצל הסבתא, לפעמים גם הסבא פורש מוקדם מהעבודה, כאילו
לפנסיה מוקדמת, כי אצלנו ענייני הפרנסה מוטלים על הדור הצעיר
וענייני גידול הילדים בידי הדור המבוגר יותר. דרך אגב, זה לא
שונה בהרבה ממה שקורה אצל אלה שחיים בחמולות, הוסיפה העגילית
בעצמה, אולי לא, אבל מי יודע, פקפקה הג'ינג'ית בתקפות ההנחה
וחייכה במרירות. אצלכם כולם אקדמאים הוסיפה, וסיפרה את שלה.  
           
נותרנו מהורהרות. ידעתי שלא אוכל לספר את שלי וידעתי שמישהי
אחרת תצטרף לשתיהן עם סיפור חייה. הייתה זאת הממושקפת. כן,
הקושי בזה שההורים מרגישים שידיהם ריקות. וזה מה שיקרה גם לנו,
אם לא נשנה הרגלים, כמו שאמרה הזאותי. ההורים שלי שניהם
אקדמאים השמיעה הקטלוגית, רופאים שניהם הדגישה, וידעתי כי לא
טעיתי כאשר ראיתי בה מהדורה חיפאית לההארץ, והרגשתי טוב מאוד
שאני לא מתאימה לה כמו שאמרה לי ההארץ בזמנו, אבל נמנעתי מהביט
בג'ינג'ית ולא רציתי לשמוע דבר מדברי הקטלוגית
עד אשר שמעתי את צחוקן, הילדים הסבו פנים ובאו אלינו, אימא
תספרי את הבדיחה, התינוקות צחקו, אני מבינה אותך, ועוד איך אני
מבינה אותך צחקו איתה, בואו ילדים אחזתי בידי הקטנים יותר,
איפה הייתם, במשחקים, בואי עמליה, זה טוב אני נשבעת לך, הם
יסתדרו, בואי אל תפסידי אותה, הקטלוגית אלתרה סטטוסקופ, מדחום,
מד-לחץ ודודניהם, ערכה בדיקה יסודית אצל הממושקפת, נו מה שיש
לך באוזניים מיידעלע, דלקת לפחות, לא, לבטח דלקת לכל הפחות,
אימא לא נשמעו קולותיהם המבוהלים של ילדיה, לא אל תדאגו, זה
בצחוק, גם אנחנו אוהבים לשחק, אנקת הגבהים הייתה לקולות שמחה
והקטלוגית המשיכה במערכה איתנו, ואחרי זה אימא שלי הרופאה
בודקת מה יש במקרר, מה יש במזווה, ותאמינו לי ידיה תמיד מלאות.
תמיד. הם מנהלים לנו את החשבונות, את גידול הילדים שלנו, הכול
בחינם, תגידי לי מה את כועסת, איפה יש עוד אימא מסורה כמו שלך,
ואחרי שעות עבודה קשות, זה אבא שלי, ואת יודעת שאתם תמיד
מקבלים את הטיפול הטוב ביותר ומהר יותר אפילו מראש הממשלה.
לבטח ולכל הפחות. ואת לא רצית ללמוד באוניברסיטה, התעניינה
הממושקפת. לא, לא רציתי, לא רוצה, אולי ארצה כשהילדים יגדלו.
אולי. אנחנו גדלנו אצל מטפלות, ההורים נאנחו כמה חבל שאין סבא
וסבתא, ואין איך לצאת מזה. אז אני רוצה לגדל את הילדים, לגדול
איתם, אני שומעת הרבה מבוגרים אצל ההורים שלי, ידידים שלהם,
שעכשיו מתחילים בקריירה שנייה, או מתכוננים ללמוד כשיהיו
בפנסיה, לא אהיה הראשונה, גם לא אהיה הכי זקנה, אבל כבר הבנתי
שאצל כולם זה ככה. הקטלוגית נראתה בעיניי כאחת שלא התקבלה
ללימודים גבוהים אבל שתקתי. פוגענית פחות ונעימה יותר מההארץ,
לשם מה לבדוק אצלה בסטטוסקופ. [מלבדי, רק הממושקפת טרם סיפרה
על עצמה. בידיעה ברורה שלא יתנו לי לספר את שלי, מצאתי בה מחסה
לרגשותיי והעברתי אליה את תור הדוברות.] גם אצלך ידי ההורים
שלך מלאות בעניינים שלך, כנראה. אלא מה.
אלא מה. היא חייכה כאילו מתוך בדיחה פרטית. זה עוזר, בטוח שזה
עוזר, אבל לא נותנים לנו לחיות, ממש, אצלנו ההורים של בעלי
גרים בסביבה, ואני יודעת יופי על מה את מדברת ציינה ואצבעה על
הג'ינג'ית, אימא שלי התאלמנה כשהייתי בת שנתיים, אני לא זוכרת
את אבא שלי, ואני בת יחידה, תתארו לכם, סיפור שלם, אני שני
המאורות הגדולים, אני משוש חייה והילדים האלה כל חייה, החרדות
שלה לא יודעות גבול. היא רואת חשבון, הקדימה את היציאה
לגמלאות, כמו שאת מספרת אמרה בהביטה בקטלוגית שהנהנה בראשה,
עכשיו היא לומדת באוניברסיטה והיא פוגשת אותי גם שם, תודה לאל
אנחנו לא לומדות באותו החוג אבל עם כל הכבוד לה ועם כל התודות
המגיעות לה על המאמצים ועל כך שהיא מביאה לי הביתה מה שהזמנתי
בספרייה, אני נשבעת לכם, אני נחנקת ממנה, יותר ממה שנדמה לכם.
לא יהיה סוף טוב לסיפור הזה. אני מעדיפה את חמותי עם השטויות
שלה, אני יודעת, היא בשלנית, גם אני הזכירה לנו בקריצה שובבה,
אנחנו מחליפות מתכונים, מנות, עוגות, איך-שהוא זה מסתיים
במטבח. וזה הגבול. ואני לא צריכה לדאוג להם, יש להם עוד ארבעה
ילדים, הילדים שלי מרגישים טוב אצלם, ויש עוד נכדים, כמה מהם
נולדו לפני שנולדו הילדים שלנו, וזה לא אותו הדבר, אני רואה,
אצל אימא שלי הם באמת הכי-הכי יקרים וחשובים, זה נכון, והילדים
מרגישים נהדר איתה, אבל אצל הורי בעלי אין מועקה, אין הכבדה,
אין מונופול. אגיד לכם את האמת, פחדתי שאימא שלי תאמץ ילד
ותתחרה בי. עד כדי כך שאלנו כולנו. עד כדי כך היא רוצה לחיות
בדיוק כמוני את החיים שאני חיה כיום. נורא.
השעה הייתה קרובה לארבע אחר הצהריים. בואו נתחיל לארוז את
הילדודים הציעה הג'ינג'ית. אף לא אחת מהן שאלה אותי דבר וחצי
דבר על חיי. ארזתי את מחשיבותיי ואת העגמומיות ששרתה עליי
בחבילה נפרדת מילדיי הצוהלים. הן מסתדרות ביניהן. יוותרו עליי.
לא עזרתי ממש, קצת בלבד, ומדי פעם בפעם ולעתים רחוקות הערתי או
שאלתי דבר מה כדי להפגין נוכחות ותו לא. אולי עדיף כך. יש לי
מספיק משלי, קציר, אסיף, בציר, בסיר, בסיר.
אחרי ששכבו הילדים שמע בעלי וחייך. יש אולי תמימות ממך אבל אין
תמימות כמוך. מה שמטריד אותי נוגע לתכנים שאתם העליתם, רק
הטיפוסה הזאותי שומרת לה בבטן, ואת, אבל זה נכון מה שהערת, לי,
חבל שלא להם. לא זאת הבעיה היחידה, אתה מבין, היא תרגיש שאנחנו
התארגנו נגדה, ורק הנשים, הרי אתם הגברים בחוץ, היא תראה את
היחסים בינינו ותסיק שהקמנו בלעדיה איגוד מקצועי לנשים נבחרות,
מה אני יודע, מה אתה יודע, אתה יודע מה שאני יודעת, המנחה לא
טיפשה, עמליה, היא תתמודד, ובכן, היא תתמודד, לא בא לי לחזות
בקרב היאבקות נשים. אטלפן לממושקפת, נדמה לי שהיא עברה טיפול,
אולי קבוצתי. תזמיני לכאן, עמליה, זאת הטריטוריה שלך, כאן
תוכלי לדבר.
כך היה שקיימנו פגישת בזק ביתית, אצלי, לפני שחזרנו לקבוצה
הרשמית. שבת בבוקר. בעלינו עמסו את ילדינו וצידניותינו לשעות
מספר, גם לנו זאת שבת, אל תשכחו בנות, האכלנו אותם, בישלנו
לצהריים, כל אחת בביתה, מספיק כדי להאביס את הרעבים, סוף סוף
התיישבנו בפינת האוכל חמש נשים חבושות בסבלנות עילאית והתחלנו,
או פתחתי
                   ושתי דקות או שלוש נדרשו כדי שאשמע משפטים
מפתיעים, או כדי שהתרנגולות בלול המאולתר יטילו ביצים שהיו
פצצות זמן, על פי שעון המטבח נדרשו ממני עשר דקות וארבעים
שניות נוספות כדי שאתאפס ואתארגן, עוד ארבע דקות ועשרים שניות
על פי אותו שעון ויכולתי להציע מה דעתכם שנדבר כל אחת בתורה,
שתיקה, ציפייה, עצבנות, המתנה, ואמרתי מה שאני מבינה מצטייר
אצלי כהרבה בלבול, הרבה ניסיונות וכישלונות, והרבה תכנים שאולי
נעלה בקבוצה ואולי לא, הארבע השתתקו, או התעייפו ושתקו,
הממושקפת שאלה אותי מה את מציעה, אני מציעה שנברר קודם בינינו
מה נביא לפגישות בקבוצה, בעיקר לפגישה הקרובה, ואיך נביא, איזו
הרגשה ניתן לאלה שלא היו מעורים בהתפתחויות שלנו, הרי גם
הבעלים שלנו שם, לא רק הזוג שבידל את עצמו, או למען האמת
שבידלנו אותו מאיתנו, והמנחה עצמה. כן, אנחנו הפכנו לגיס
חמישי, צידדה העגילית בהצעתי, ובקבוצה יש מנחה מקצועית שכולנו
זקוקים לה, הוסיפה הממושקפת, זה ברור, אחרת היינו פורשות מזמן,
כשהתיידדנו בינינו, דברי הג'ינג'ית, אז נהיה נחמדות וכאילו
מכירות רק מהסביבה, הצעתה של הקטלוגית, זה לא יעבוד, טענתי,
הזוג השישי ירגיש, המנחה תרגיש, אבל זאת מדינה חופשית, העירה
העגילית, מותר לנו להתיידד, להתקרב לפי הטעם של כל אחד, מה יש,
יש שייצא חורג, חורק וצולע, הממושקפת הרהרה בקול, נו טוב, מי
יודע איך לתקון את המעוות. פנתה אליי. מה את מציעה, הרי בלי
זימונך היינו חוזרות כמו-כלום. ההצעה שלי קטנה אמרתי, לא לזייף
ולא להכביר מבטים ומשפטי הבנה וחיבה. נפגשנו. נכון. וכמו שאת
אומרת, זאת מדינה חופשית, דמוקרטית, אדרבא, עוד יתברר שההיא נו
הזאתי יכולה להיות על-הכיפק, מי יודע, הציעה הג'ינג'ית, אפשר
לתת לה צ'אנס, אם את מציעה אז למה לא, ימים יגידו, והשאר חרוט
בדברי הימים של הגיס החמישי, של קבוצת ההורים, של שאר המשתתפות
- באשר לי, לא הצלחתי לעקוב אחר מבול הפרטים בדבר נסיבות
וניסיונות לניתוק מוחלט מהוריהן, מאמותיהן, וביכרתי לשבת
ולהאזין לדונם פה, דונם שם - ככה לא בונים מדינה. מילא.  
עדיף מה שעשו יונה מרגלית ונתניה, תאמין לי, זה נשמע לי נורא,
איך עומדים ההורים במתחים האלה, האמהות, אל תסתכל עליי, הם
יכולות, הנה, גם מצאו לעצמם קבוצת חיזוק, אבל ההורים, מה
יסבירו ההורים לידידים, למשפחה, בכלל, מה הם מספרים, וההעלבות
וההשפלות בנוכחות הילדים, אחיותיי לא השפילו את אימא לעיני
הנכדים, היו במתח איתה בלי לערב את הילדים, ואחר כך ניתקו
וזהו, לא איזה מסטיק כזה לעוס ומזוהם. נאומי-שלי, עמליה, בשעת
מנוחת הצהריים של אותה שבת. אולי תגידי לי סוף סוף מה באמת
אוכל אותך. הידיים הקטנטנות של התאומים פלטתי בלי שהתכוננתי,
לא ציפיתי לבואן והנה באו וראיתין, פיצי-פיצי-קטנטנות הייתה
נתניה אומרת נזכרתי, הם לא רצו אותי, אני לא רוצה את אימא, הם
רצו אותי, אני לא הצלתי את חייהם, אני לא אצליח להציל את אימא,
כל כך הרבה כאב, ולא אגיע, לא אצליח, לא יודעת, אני רוצה לבכות
ולא מצליחה. ואצל הארבע האלה הכול ברור כמו אצל אחיותיי.
הילדים נכנסו למיטה שלנו להעיר אותי לקראת ארוחת הערב.
חיבוקים, לטיפות, נשיקות. כמו בימי ילדותי הנה בימי ילדותם. הם
כבר אחרי המקלחת, עמליה, תצטרפי לארוחה אם יש לך כוח, הילדים
יודעים שאת עייפה, לא חולה, סתם עייפה. הכול מוכן למחר בבוקר,
האוכל בשבילם ארוז במקרר. תנו לי שש דקות למקלחת ואני כמו
חדשה.
איפה. בחיפה. בבית המשטרה. אני על-תנאי. ימים קשים כל כך.
הממושקפת טלפנה בתשע-ועשרים בערב, באותם מוצ"ש. בעלי הרים את
השפופרת, שקל מה לומר, הבנתי או ניחשתי, הושטתי יד, סחרחורת
הושיבה אותי תחתיי והכתיבה מילים מדודות בלבד. סליחה שהפרעתי
כנראה, שמעתיה מתנצלת מקצהו הדרומי של כדור הארץ, הרהרתי ביני
וביני אם כבר אז כבר ומיהרתי לכחכח בגרוני, הסופגניות המתוקות
וזה הכול, אפשר לבקש מזוג הרופאים בדיקה יסודית, זה בסדר, אני
מקשיבה, בקיצור בלבד, עמליה, אנחנו,  בעלי ואני,  חשבנו על מה
שאמרת והסברת, אנו מסכימים איתך ומציעים שלפחות ארבעתנו, אתם
ואנחנו, ניזהר ונתנהג לפי הקווים שהעלית, משהו כמו לעבוד לפי
הספר, אין לי מושג מה יעשו האחרות, כל אחת והצרכים שלה, אבל אם
אנחנו לא נשבור את הכלים יהיה פחות מורגש ששוחחנו בינינו.
שהתגבשנו כקבוצה, הדגשתי מאי-שם בקצה הקוטב הצפוני, פאוזה, כן,
נכון, בעצם התגבשנו כקבוצה, עמליה. אני מודה לך אישית, את
שומרת על הגבולות שלי שמעתיה מתקרבת רכובה על פגאסוס מרהיב.
ובכן, היא ממש נשמעת כאחת שעברה תהליך טיפולי. אבל - לא לחטט.
זה הכול, הוסיפה, להתראות מחר בבוקר בגן. סוף למטס, סוף למחול,
סוף למעוף, לילה.
ומה יוצא לך מכל השישו-ושמחו, תגידי, שאל בעלי בבוקר, יוצא לי,
אני מרגישה שאני מרוויחה משהו, שנינו מרוויחים, כן, זה נכון,
לא רק בנושא הקשה, הקשה מאוד, כל אחת פתרה, כל אחת ביטלה, אני
זקוקה לזמן, ושנינו זקוקים להדרכה הזאת, עמליה, חרדות יש בשפע
לכל אחד מאיתנו תודה לאל, אבל אני מדבר על השתיקה שלך בחברתם.
את שומרת אצלך חומר נפץ מכל העולם, ממש מאגר גרעיני נפיץ,
ותהיי הראשונה והיחידה שתתפוצץ, החברות הנכבדות מעבירות אלייך
כל רימון, כל כדור, כל קיסם, אני יודע מה, ואת שותקת. ואת
שותקת גם בחברתי. שנינו עדיין אבלים, עמליה, אני לא בטוח שאת
זקוקה גם למעמסה משל האחרים. גם אתה שותק. נכון. גם אני שותק.
אבל לא תמיד. והאמת, שנינו ידענו, האמת הייתה איפה-שהוא באמצע.
באמצע מה - זאת לא ידענו.
הלימודים שמרו על שפיותי. מבין החמש רק הקטלוגית לא המשיכה
ללמוד להשכלה גבוהה, אפילו הוראה, סמינר למורים, מה באמת, אני
עצמי לא למדתי שום כלום כמן שצריך, לא בבית הספר זה בטוח, רק
זה חסר לי, לעמוד כמו המורות המטומטמות שהיו לי, שמישהו ילעג
לי, לשלוח אל המנהלת המנופחת, אספות הורים, לא תודה, דברי
הקטלוגית הקטגורית. על השישית לא ידעתי. אמנם נערך סבב היכרות
בפגישת הקבוצה הראשונה, אבל לא סיפרה על כך. אף לא אחד מאיתנו
סיפר על לימודים ומקצוע, למען האמת, המנחה פתחה את הסבב ובכך
קבעה מה ייאמר. היינו ממושמעים. דרך נוחה לדלג על מכשולים
ראשונים בינינו, כגון פערי השכלה. ייתכן שחלק נכבד מאיתנו
ומעצמנו הושקע בלימודים רק כפתח מילוט, כחובות שאין לדחות כי
יש תאריכים, כמנוסה משוריינת היטב - המסגרת. גם מפני טובענותן
של חברותיי החדשות. קל יותר היה לי בתצפיותיי עליהן ופרפוריהן,
ייסוריהן, השכיחו ממני פיסת כאב שעליה התנדנדתי, התאומים גדלו
בי וחייתי אותם בזמנים קבועים, היה לי קשה מנשוא.
ואכן היה שינוי במפגש המחודש. הקוטריות כבר לא קיטרו כלפי
השישית.
מה פתאום. לא יכלו.
כי היא ובעלה הפגינו התקדמות ביחסיהם עם ילדיהם ובין הילדים
עצמם, ונרשמנו לטיפול משפחתי הודיע השישי, עד שנתחיל נשתתף
בקבוצות, נמשיך אם לא תהיה התנגשות, בכל אופן נתחיל את הטיפול
לקראת סוף שנת הלימודים.
היה קשה מאוד להימנע ממבטים גנובים בינינו. היה קשה עוד יותר
להביע הערכה כנה להחלטתם. הייתי הראשונה במתן התייחסות חיובית,
המנחה הצטרפה מיד, הממושקפת אחריה, בעלי אמר אולי זה הצעד
הנבון ביותר, כאן יש דיונים, מצוינים אמנם אבל הם לא טיפול,
אני לא חושבת שתהיה התנגשות או סתירה, בקבוצה מתייחסים למעשים
ולמתחים היומיומיים, בטיפול בוודאי עוסקים לעומקם של תכנים,
דברי הממושקפת - נו, הייתה או לא הייתה -, כן, גם לי זה נראה
ככה, אבל מתי תחיו, הרי תהיו בטיפול כל הזמן התבטא בעל
הג'ינג'ית בספקנות, מה את חושבת חקרה הקטלוגית את המנחה, וקולה
הרם והפתאומיות בפנייתה קטעו את המגמה הספקולטיבית. המנחה שמעה
את הנימה המתגרה בשאלת הקטלוגית, כאילו זו הושיבה אותה ודרשה
ממנה דין וחשבון מקצועי על אחריותה בהנחיית הקבוצה. ציפייה.
ארוכה. כל אחד והצרכים שלו, אמרה המנחה ולא יספה.      
את זה הבנתי.
את זה שמעתי.
את זה ראיתי.
אימא הייתה במקום המנחה, יונה הייתה במקום הקטלוגית, סילקה את
אימא והביאה את השכנה, לא ממש הציבה את עצמה במקומה שמא מישהי
מאיתנו תסלק אותה, העדיפה להיות השופטת, המלכה, אשת האלוהים
ובת-ברית לשטן, ממנה, מדיחה, כורתת ידיים ומכתירה ראשים שתערוף
בבוא העת, מרגלית ונתניה היו במקום העגילית והממושקפת, יונה
הייתה גם הג'ינג'ית, או הג'ינג'ית בעיקר ובדרך כלל, ואילו אני
התנודדתי בין השישית והממושקפת, בלי האומץ של השישית, לא טוב
לה אצלה, לא טוב לה אצלנו, מחפשת ומוצאת איפה יהיה טוב לה
ולמשפחתה, וכמו הממושקפת הייתי לבת היחידה, משרכת רגליים מחפשת
אחיזה לא מועדת לא יציבה אלוהים אדירים מה אני עושה כאן,
ובעיניי עדיין אימא הטובה מכולן ולעיניי קל לקום מקבוצה, קשה
לקום מעריסה.
שתיקה פעורת שוליים. ועיצוב. והלחנה. ופיסול. מצד זה של קו
האופק.
תסבירי דרשו כולם ממני למעט המנחה ובעלי.
זאת הרגשה בלבד. אלוהים מה עוד אמרתי בקול - רק הם יודעים.
שרפתי את הגשר.
בואו ונראה מה הבנתם, הציעה המנחה, מה הרגשתם, כי הגבתם מיד.
אני הרגשתי כמו ילד שסרח, ועמליה חשפה את עוונותיי, כאילו
אנחנו מתנצחים כאן על-חשבון משהו אחר, לא יודע, ולא באתי בשביל
זה, דברי מר ממושקפת. כנ"ל העירו מר ג'ינג'ית ומר קטלוגית. אני
מרגיש דומה למה שהרגשתי בהתחלה, התוודה מר עגילית, גוררים אותי
למקום שאני לא רוצה. נו עמליה, הגברים משמיעים קול ברור, דברי
הממושקפת, כנראה אמרת משהו נורא, או הטלת ביצת נשר לפחות,
העירה העגילית, או תיארת שכאן אנו גיבורים גדולים, כאן יש
מנחה, באים וחוזרים הביתה ובאים בשבוע הבא, הסתכן מר קטלוג
וזכה בהערה ההארצית טיפוסית, אלא שהקול קול קטלוגית והידיים אף
הן, איפה אתה, בשביל זה באים, ככה נדמה לי, ופתאום התגעגעתי
לההארץ, המקורית, העלובה, אם כי הנה התגלמותה זו בקבוצתנו
מבקשת תמיכה ואישור: אלא אם רק אני טועה פה מיהרה להוסיף,
כאילו טעתה במספר העמוד בקטלוג לארנקים. הפעם התערבתי בהכרה
מלאה: כמו ששמענו מהמנחה, ואני מצטטת, כל אחד והצרכים שלו. גם
אני לא יספתי.
אני חושבת שמה שעמליה אומרת זה נכון, נשמעה השישית. בהתחלה לא
רציתי לראות את זה אפילו, בקושי הסכמתי לזה שהיחסים
הורים-ילדים עם ההורים שלנו יהיו נושא לדיון, אבל עכשיו זה
שונה. אני יודעת שאני יכולה להיות מאוד-מאוד אנטיפתית, זה לא
חדש לי, ומשם הפליגה השישית למחוזות לא-נודעים, חששנו להפסיקה,
הרגשנו שהיא זקוקה לבמה, הבנו כי או לא ידענו אנחנו על איזה
משפט כאילו שלי היא מדברת, או היא עצמה לא ידעה, והיה לנו ברור
שאנחנו התנהגנו באנטיפתיות כלפיה בעקביות, ומה בסך-הכול אמרו
שניהם היא ובעלה, בסך-הכול אמרו בלול הזה אנחנו לא מקבלים
מספיק יחס, נקום ונלך ממנו כשיהיה לנו לול חליפי, אתם זניחים,
תמיד יהיו אפרוחים ולולים, תמיד יהיו חלקי חילוף. זה בדיוק,
ציינה השישית, ולא ידעתי אם שוב אמרתי בקול את מחשבותיי, אם
היה זה סוף למאמריה. המתנתי. אני עדיין רוצה לשמוע מה את
חושבת, התעקשה הקטלוגית, הרחיקה את גופה ממר קטלוג בעלה, מר
קטלוג נטל סיגריה מחפיסה שהייתה מונחת על שולחן לידו, העסיק את
עצמו באיטיות, המנחה נראתה רצינית למרות החיוך
הכמעט-מתנשא-כמעט-מבויש של שפתיה ועיניה, למה כל כך חשוב לך מה
היא חושבת, דרשה הממושקפת, התבוננות תצפיתית ותו-לא מצד המנחה,
גוף מתוח, כל שריר מתוח בפניה של הקטלוגית, מה את רוצה ממנה
שאל מר קטלוג את הממושקפת, לדעת מה היא רוצה מהמנחה ענתה לו
העגילית תחת הממושקפת, הנה לזה אני מתכוון הקדים מר עגיל את
הקטלוגית, גוררים אותי למקום שאני לא רוצה, על זה תדברו בבית,
תדברו בטלפון, שויין, לא כאו - מה לא כאן - אנחנו יושבים כאן
ואנחנו כאן, התערבותו של מר ג'ינג'י הפתיעה, לא כאן ולא שם
תוספתא של מר שישי, מי מנחה עכשיו את הפגישה תגידו, אין שום
כיוון לשום מקום ציין מר עגיל. ומר עגיל נשמע כועס, כועס מאוד.
בעלי אחז בידיי שעסקו בהזזת טבעות והעברתן מאחת לשנייה וחוזר
חלילה. חלילה. בעלי לכד את ידיי. חלילה. וחס. האם יחוס  - מה
כבר יכול לקרות. המנחה המתינה - בעיניי נראתה מנחה מוכה. לא.
מנחה מכה.
היססתי כששאלתי את הקטלוגית ומה את חושבת. שאלתיה בנימה רכה,
לא הייתה לי סיבה לתקוף אותה, היא הייתה במצוקה של ממש. מר
קטלוג התנפל עליי. את שומעת שהיא חושבת שהמנחה צריכה להגיד מה
היא חושבת. יורקא. אני, עמליה, גם מר קטלוג. ואני גם עמליה. מה
יש. לא. זהירות. יורקא - הפעם זה שונה. ככה עובדת קבוצה
טיפולית, כנראה, לזה מתייחס מר עגיל, גוררים אותו לזה, ואנחנו
רק קבוצת דיון, וזאת מנחה מכה. ומנחה מוכה. ואולי אני טועה
וזאת ממש קבוצת דיון וככה עובדת קבוצת דיון. הפעם לחצתי אני את
ידיו של בעלי ושתקתי - יונה תערוף את ראשי, המנחה תערוף את
ראשי, וראשי יפה ולטעמי. ואני זקוקה לו.
והפלגתי לבדי לים הפתוח וספינה וערסל בה. אז ככה אנחנו
מתנהגים בבית, כשהיינו ילדים רצינו את התערבותה של אימא ודחינו
את התערבותה של אימא, עכשיו שאנחנו הורים אנחנו מתערבים במשחקי
הילדים ובחייהם והם רוצים בפסק הדין שלנו ודוחים את פסק הדין
שלנו, לא טוב אם ההורים פוסקים לנו אשמים, ולא טוב אם ההורים
פוסקים לנו לא-אשמים, ולא טוב אם ההורים לא בבית, ואם כן בבית
גם לא טוב, ואין לזה סוף, לדורותינו לדורותם, וראשי יפה לי,
אשמור עליו מחובר חזק לצווארי, שהם יסתדרו ביניהם. או לא. אני
בחוץ. אני בתצפית. אני מתצפתת. חשתי את השדרים הישירים של כמעט
כולם, הקטלוגים היו היחידים שהתעקשו על ראשה של המנחה. מה
פתאום. גם השישית והשישי, באמת. ומלבד זאת, הרי יש מנחה מן
המוכן. שנראית כמו אימא מן המוכן. ומעולם לא היו לי גחמות של
מנהיגה או של מלכת הכיתה.
דיברתי-לא-דיברתי-מה-דיברתי-מתי-דיברתי אותיות האש על מצחי
צרבו עד הקודקוד ועד החוליה הראשונה שבעמוד השדרה, אילו דיברתי
יותר היו מעוניינים פחות. מילא זמרת חד פעמית בקול ישראל. לא
עוד. ישחקו הילדים לפניי. רגע-רגע. עכשיו אני יונה והמנחה
השכנה, או אני השכנה והמנחה אימא, אף לא אחת משתינו מתרצה,
והאפרוחים בשלבי התפתחות שונים. שתניף הממושקפת את הכרבולת. יש
לה.
ותנף הממושקפת את כרבולתה:
ככה לא בונים מדינה.
באותו רגע נראתה המנחה אבודה - ציפתה למשהו אחר. נזכרתי
במרגלית כשיונה אכזבה אותה והמציאה סיפור לסבר את אוזנינו. ככה
נראתה מרגלית. ממש-ממש. אלא שמרגלית לא הייתה מלכת האחיות,
בקושי הסגנית של יונה. אם בכלל. אז ככה: המנחה יודעת משהו, אני
יודעת משהו, הממושקפת יודעת משהו, יש סיכוי סביר שבעלי
והממושקף אף הם יודעים משהו, ומה שבטוח - לא על גבנו תיבנה
המדינה. יניף השישי את כרבולתו.
וינף השישי את כרבולתו: אנחנו חייבים לחזור הביתה ולשחרר את
השמרטפית.
אל תשאלי אותי למה ביקשו את ראשך או את התערבותך או אותך כמו
גלגל הצלה, אין לי מושג, אל תשאל אותי שום דבר, בוא לא נדבר,
זה היה מתיש. כילו אותך, כילו אותי, די. שני שקי שינה נפלו
למשכב על תכולתם הכבדה.
בקושי רב סילקתי קורי שינה למחרת בבוקר, בקושי רב עוד יותר
הגעתי לגן, הממושקפת עוד לא הגיעה, הזדרזתי לעזוב, כאילו
יכולתי להזדרז, בקושי עמום אבל כבד סיימתי יום-לימודים וכמה
שעות-ספרייה, הרגשתי עצמי מעבדת חומר למים שאין להם סוף,
הילדים היו עייפים בשעת ערב מוקדמת, בעלי הביא פיצה חמה-חמה
וקוקה-קולה, מקלחות-סיפורים-שירים וכולנו למיטה, אני מנתק את
הטלפון ליתר ביטחון.
אבל במשך אותו שבוע הטלפון עבד שעות נוספות. עם אחיותיי. עם
השכנה. עם אימא. עם אימא והשכנה מפאת נקיפות המצפון, לפדות את
נפשי, עם אחיותיי מפאת השתתפותן בקבוצות הורים. עריכת השוואות,
חילופי מידע, חליפת מכות והתרשמויות. לא. על מצב כזה - גם זוג
שמודיע על פנייתו לטיפול משפחתי, גם ים של רגשות, גם משתתפת
תובענית, גם פקפוקים, והתנגדות, למה, למה לא - לא ידעו. לא
שמעו.
הזכרתי לנתניה את הברקתה מלפני שנים רבות, ככה נראים ילדים
תקועים, אלא שאצלנו אף המנחה תקועה, או לא רוצה לפתח את המצב
ולהביאו למשבר קשה עוד יותר, או מי יודע מה, לא נעים לראות
מנחה תקועה. יכול להיות, שיתפה אותי נתניה ברחיפתה על הרהוריה,
הרי מה כבר יכול לקרות, הגרוע ביותר יהיה אם אף אחד לא יופיע
לפגישה הבאה, ועכשיו חורף, ויורד גשם, קבוצה אחת נסגרה אצלנו
והשרידה היחידה ביקשה להצטרף אלינו, כל האחרים אמרו שלא בא להם
לצאת מהבית, רואים את התוכנית בטלוויזיה, מדברים בטלפון
ביניהם, זה מספיק להם, להתראות אחרי פסח, אם יחדשו את הקבוצה,
או בשנה הבאה, מה יש.
בשיחה עם נתניה התברר כי המשותף לארבעתנו נזקף בלי שרצינו -
אפילו יונה לא רצתה להנהיג, או להיות הסגנית למנחה, ואף על פי
כן, בכל אחת מהקבוצות שהשתתפנו בהן ציפו מאיתנו שניטול את
המושכות או נתווה את הדרך, או נסחב את העגלה, נוציאה מן הבוץ
ונזניקה מעלה-מעלה במעלה ההר, הערתי בחרדה, ואין לי כוח. ואם
את שואלת אותי מה קרה שגם המנחה נתקעה, לדעתי לא נעם לאף אחד
מאיתנו שנוטשים אותנו, גם המנחה הרגישה נורא עם הנטישה, הרי כל
יתר התחושות אפשר לשאת, אפשר לסבול, אפשר לתאר, אפשר לדבר
ודיברנו איך-שהוא, אם כי לא אמרנו במילים בוטות ומפורשות שכל
אחד מאיתנו הרגיש שהזוג הזה נמאס לו, נמאס לו מהזוגות האחרים,
נמאס לו גם מהמנחה הזאת וגם מהמנחה השנייה, וכנראה שני בני
הזוג הרגישו יפה מאוד שאנו הנשים מקיימות מפגשים נוספים
בינינו, והמנחה לא עשתה שום כלום בעניין, אולי לא הרגישה, או
ידעה שאנחנו נסתדר, או השד יודע מה. בקיצר, למה להם לסבול.
וממש-ממש בקיצר - הם עושים אצלנו מה שכל האחרים רוצים לעשות
אצלם. שתיקה אלחוטית. שאני עצמי סיימתיה. נתניה, אם זה בסדר
מצדך, אטלפן אחר כך. זה בסדר. הבנתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/9/02 3:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רבקה ירון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה