אני בכיסא.
החדר ריק.  
אין דלת.
אני

אני.

מישהי - מורה להנחלת הלשון - הראתה לי את השורות האלה שכתב
תלמיד, כתרגיל. היא דיברה והסבירה או תיארה והוסיפה ואילו אני
ראיתי את אימא יושבת שם                              
          אמי בכיסא.
החדר ריק.
אין דלת.
אמי

אמי.            וראיתי עוד, אבל לא רציתי לשתף אותה
במראותיי ולכן הגשתי לה פני מאזינה קשובה וקלטתי מפעם לפעם את
פסק דינה, הוא משורר, אין לי ספק, אני כולי צמרמורת כמו שאמרה
אמילי דיקינסון, את יודעת, והרי אני כבר הייתי לברווזון סמור
מדובלל ומרוט בעקבות הסחף השטף הרחש והלבה הוולקנית ומה שנתגלה
ונתכסה ונתגלה          
            אני בכיסא.
            החדר ריק.
            אין דלת.
             אני

  אמי.                     והנה הזהויות אסירות עולם    
                            אני בכיסא.
החדר ריק.
אין דלת.
אמי

אני.
כאילו לא די
אני בכיסא. אני בכיסא. אני בכיסא.
החדר ריק. החדר ריק. החדר ריק.
אין דלת. אין דלת. אין דלת.
בתי אמי בתי

בתי בתי. אמי.

ניסיתי להבין, לפענח את התאריכים שלה, את הקצב שלה, את
ההתנהגות העקבית. היום, כאן, יש לי יותר נתונים ואני מסוגלת
לשרטט לי מהלך חיים, או להעלות השערות סבירות לכאורה: עד גיל
ארבע בלבד הייתה אימא ילדה בעצמה, מה שמסביר את היותה אימא
טובה רק לבנות קטנות, כדבריה. מגיל ארבע כבר טיפלה באמה, וגם
באביה לאחר זמן-מה; מכאן יכולתה וכישוריה לטיפול. שיחות נפש לא
היו באותם הימים, עימותים לא ידעה, לא חוותה, ובוודאי לא ראתה
זוג אוהב אלא זוג דואג. זה לזו. אמה הייתה בת שבעים-ושלוש
כשנפטרה - אימא הייתה בת שבעים-ושלוש כשנעלמה. שבע שנים חלפו
מאז עד הזימון אצל עו"ד קמברוצקי - שבע שנים הייתה נשואה ושבע
שנים עברו מאז התחתנה של יונה עד שזו גירשה את אימא. ועוד:
אביה היה מבוגר מאמה בשבע שנים, היה בן שמונים במותו, אימא
הייתה - או עודנה - בת שמונים כיום. ועוד: שלוש-עשרה שנים
הפרידו בין אחיה הצעיר ביותר ליום היוולדה, כפי שהיו שלוש-עשרה
שנים בין היום שסיימתי את הקשר איתה עד להודעה על היעלמה.
ועוד: ארבע שנים היו לה - זאת אומרת, הייתה בת ארבע - כשאמה
חלתה, וארבע בנות היו לה עצמה - אחת לכל שנת ילדות. ולא לשכוח:
יונה הייתה כמעט בת שלושים כשאני הסתלקתי מאצל אימא ואימא
הייתה כמעט בת שלושים כאשר נישאה, ובמשך שלושים שנה היו לה
בנות, אני לפחות. ושוב המספר שלושים: שלושים יום בלבד היו בין
מות אמה למות אביה. והנה המספר חמישים: חמישים שנה מיום
נישואיה עד היום, ליתר דיוק עד הזימון אצל עו"ד קמברוצקי, והיא
נישאה ב-1950, מחצית המאה העשרים, וסוף המחצית הראשונה של כל
מאה-שהיא. חתונתה של יונה הייתה ב-1967, אני סיימתי את הקשר
ב-1980, שלוש-עשרה שנים הן גם המספר שלוש-עשרה, 6 ועוד 7 משנת
67', אולי זה היה התקתוק לקראת גיל 73 שלה בנוסף על התקתוקים
האחרים. אפשר לאבד את השפיות בין כל החישובים האלה והתאמתם
לאירועים. כאילו היו נביעה ישירה מהצלבתם. ויש התאמה. כאילו
הכול עבד כמו שעון שוויצרי, הלידות, תאריכי ימי ההולדת, כאילו
אימא ידעה, ישובה באותו הכיסא, וידעה שזהו-זה, וקולה לא יישמע,
וזה המצב, וזה טוב. המצב טוב. במה טוב - יש לה ארבע בנות
מוצלחות. צעקותיה של יונה, הביזוי, הביקורת - זה סיפור שלא
הכירה לפני כן. והיותה בכיסא מגיל ארבע, בחדר ריק ובלי דלת,
היה לה מוכר ויצאה ממנו בגיל 73 - אין לדעת כיצד, ולעולם לא
אדע כיצד עשתה זאת, מלבד ההשערה בדבר הגיל של אמה במותה. ופרס
יינתן למי שימצא מה לא הסתדר בניסיונות אלו שלי לפענח את השעון
הפנימי שתקתק אצלה ובישר לה הנה היי מוכנה, עכשיו.




[אף השכנה נעלמה. אולי נפטרה, אולי היא בבית אבות.
לא שאלנו על אודות דבר כלשהו כשהייתה על ידינו, נאמנה, נגישה -
לא פלא שהמסתורין סביבה נותר יציב וגלוי, עומד בעינו. כמו חידת
המונה-ליזה סביב אימא.]




ככל שיונה בזזה והעלימה את אימא בבית, ככל שיונה תפסה את מקומה
בשמחה ובששון בקולניות ובוטות, ככל שיונה שלטה בכיפה, כן אימא
התעצמה ונוכחה בדרכה שלה בבית, כן אימא נותרה תעלומה בשקט
ובדממה באלם ובאצילות, כן אימא התמידה בקיומה העקבי.
ככל שיונה פשטה וכבדה על אימא, כן אימא גבהה.
הא-הא. הא. כמה שנאתי אותה על כך.



על פי כעסה והשקפתה של יונה, יש קודקס מעשי עלום וידוע - ואימא
עברה על כל דיבר שצוין בו:
 אני אמריקה של האמריקות, לא תעשה לך אמריקה בישראל.
 לא תשא צלב שאינו שלך.
 כבד את אביך ואת אמך, אפשר לכבדם ממרחקים.
 לא תעשה עבודות שחורות, הבא גאווה לביתך.
 לא תודה ברבים שיש אנאלפבית בביתך, לא תתחפש לכזה.
 לא תישאר תקוע.
 לא תהיה עני בין עשירים.
 לא תינשא לגורם מביך.
 לא תשא קול עורב.
 כבד את ילדיך, לא תעשה להם בושות. (עיין לעיל.)
יש עוד, הרבה. הדיברות השתנו עם הזמן, הלא הותאמו לצרכיה של
יונה.




אין לי שמץ מושג מה היה הקשר האמיץ בין אימא והשכנה. מאז
זיכרוני עמי, השכנה הייתה כנתון עובדתי. הופיעה כל אימת שהיה
נחוץ, אולי: כל אימת שהורגש בחסרונו של אב, אף זה כנתון
עובדתי, והופיעה והייתה. למען האמת - הייתה יותר משהופיעה.
כמעט בכל נושא שנראה חשוב בעינינו שאלנו את אימא לדעתה של
השכנה, ואני הרגשתי כמו משתפת פעולה מרצון - כאילו אימא עומדת
בראש מנהיגי פעולות האיבה נגד מדינת ישראל.
ולעומת זאת - ולעומת זאת - הא - אילו - אילו - אילו! - אילו
אבא נפל במבצע קדש כי אז היה לנו אבא גיבור והיו מתייחסים
אלינו בכבוד (ראה משפט תנאי זה כמטח-תואנות פותח מאצל יונה),
אבל את כנראה גרועה מכל ערבי והוא רק ברח ממך, מה לעשות,
תסתכלי על אלה שהתאלמנו או התייתמו, אצלם זה סיפור אחר, מי
יבדוק להם בציציות, בודקים רק אצלנו, את שמותיהם מנציחים,
תתביישי לך. יונה התפתתה להמציא לנו גיבור: אילו  אבא היה
מרגל. לפחות. האהאה. לפחות אילו אבא היה מרגל - אבל חששה שאבא
יופיע בסביבה, מי יודע למה, מה גם שאפילו מרגלים היה להם איזה
כיסוי בעזרת חיי משפחה. ואפילו נניח שעכשיו אבא מרגל - המשך
מטח יונה-נץ -, כבר מאוחר בשבילנו, כבר גירש אותך וגירש לנו את
הכבוד.    
ואף על פי כן, ולמרות הכול:
יונה נתקבלה בשמחה בזרועות פתוחות ובגאווה גלויה אצל משפחתו של
חתנה-בעלה עוד בימי חברותם, והייתה רצויה ומבוקשת כבר בגיל
ארבע-עשרה. כאילו מצאו שלל רב שעליו ניתן פרס גדול. היו לי
חשדות, לגבי היוזמה. בת עשר הייתי, נכון, ונראה לי שהיה מתאים
מאוד לאימא לקבוע לעצמה מי יהיה זה שישא כל אחת מבנותיה, איזו
משפחה תעריך אותן נכונה ותעניק הגנה ואהבה, מי יהלום את האופי,
את המזג של כל אחת ואחת, ובכלל, ובפרט - מי יבטיח הצלחה, חיי
זוגיות, חיי משפחה, התפתחות אישית ומנגינות אחרות שונות
וחשובות לכל אחת מאתנו. אמנם לא ראיתי את אימא יושבת עם השכנה
ומתכננת, אבל היה תהליך סינון פעיל. לא באוזני יונה. אף לא
באוזני מישהי מאיתנו. כמו מעין עריכת תצפיות, איסוף נתונים,
בדיקה, עיבוד נתונים. מהיר. שלא יהיו טעויות מצערות, שלא
יוותרו משקעים. ניתוח הנתונים היה מהיר עוד יותר, ניתוח
התוצאות - במהירות האור. כשהגיע תורי, ולאחר שראיתי ונוכחתי
באושרן של יונה ומרגלית, התמסרתי כולי לבחירתה האילמת של אימא,
וחייתי בשלום עם מוסד השדכנות עתיק היומין, הלא כך או כך אנחנו
לכודים מראש. מה זה משנה אם הצדדים קוראים את המפה במלואה
ומבינים מה קורה בעצם. וכך, מיני מפרטים מביכים, מתמיהים
ורגישים הועברו ונוסו דרך מיני מפתחות מביכים, מתמיהים ורגישים
עוד יותר - ממפתח שוודי עד מפתח סול, לפחות. לפחות.




אני זוכרת את אימא בחדר השירותים מושחת על ידיה קרמים פשוטים
ומעסה בעיון רב את אצבעותיה, כל פרק בנפרד, כל אצבע, את כף היד
במלואה, עולה לפרק היד, נוטלת כמות נוספת בשביל זרועותיה
וממשיכה עד המרפקים, ועוד, עד הכתפיים. סיימה, והגיע תורן של
כפות הרגליים, עיסוי יסודי, העקב הכמעט-מבוקע, ועד הברך. וגם
הברך. היא ידעה שאני מסתכלת, לומדת. ייתכן שעיסתה גם את
השוקיים כשלא הייתי שם, שעונה על המשקוף. לפעמים ראיתיה מעסה
את פניה, את הפימה, את הלחיים. הרגשתי שאלה טכסים אינטימיים
ואני עדה להם ופולשת לפרטיות המועטת שהייתה לה בביתה-שלה,
הרגשתי שהיא מסכימה לנוכחותי כי ככה, משהו כמו העברת נשיות,
שיעורי חניכות, ככה משמרת אישה עובדת את היותה אישה, את הרגשתה
של אישה בנשיותה. אם גם אחיותיי ראוה באלה - אם אחיותיי אף הן
למדו ממנה - אם אחיותיי נחברו כמוני  - אם כמוני יודעות
אחיותיי על אודות הסוד המשחרר




אני פותחת את הדלת ואני נבהלת, נחרדת כמעט, הצירים האלה
חלודים, חורקים, איפה המזלף, אשמנם, הנה מצאתי, תודה לאל אימא
לא הבחינה בניסיוני, אנסה שנית, ככה, אני פותחת את הדלת, נזקפת
על בהונות רגליי, סלח לי אלוהים, אני מציצנית בזויה אבל אני
חייבת לדעת מה אימא רואה כשהיא רואה אותנו,




פתחתי את הדלת וראיתי את אימא עומדת גבוהה, נאה, יפה, זקופה,
שתי ידיה באי-עשייה, בכסיות מרצועות רקמה ארוכות, ראיתי את
אימא רואה, ראיתי מה אימא רואה




מה אימא ראתה כשראתה אותנו, כשראתה את יונה, את יונה מסלקת
אותה,




מה אימא רואה עכשיו




מה אימא ראתה ומה אימא רואה



מה אימא ראתה אז ומה אימא רואה עכשיו, האם אימא זוכרת את
בנותיה, את המגע בנו, את המגע שלנו




האם אימא זוכרת אותנו, האם היא זוכרת את הנכדים שהיו לה, האם
היא רואה אותנו עמם, אותם עמה




אני רוצה לראות את אימא בוכה וזוכרת, בוכה ולא זוכרת, רואה או
לא רואה




אולי אימא נעלמה כי לא יכלה להישאר ולהמשיך ככה, מוקפת נעדרים
בין מתים בין חיים




הרגשתי שאימא מכסה אותי בשמיכה נוספת, משתהה, מתקינה את הכרית
שנטתה ליפול, מכסה את ידי שהייתה מונחת על בובתי, מתנועעת
באלם, ניחשתי שעברה למיטה של נתניה, רציתי שתשוב אליי בלי שתדע
שאני ערה, מלמלתי משהו כבתוך שינה, אימא כאילו נענתה וכאילו
העמידה פנים ובקול נמוך מאוד אמרה שינה מתוקה-מתוקה לך עמליה
המתוקה, שינה טובה, הכול באיטיות, בלי חיפזון, כל שנייה טעימה
בדבש, כל נשימה הטבעת נשיקה, כל רפרוף כיסוי וגילוי, אימא
מלכה, אנחנו נסיכות, אימא פייה אנחנו מכושפות אימא מנענעת אותי
עמליה והשמש נאסר עליה לפלוש עתה לממלכתנו ונעצרה




אימא מתבוננת במשקוף שממסגר אותה, זה הכול, ככה תיראה התמונה
שאקח עמי, זה הכול, אימא מישירה מבט ואני רואה את ריסיה
הצפופים ואת ריסיי הצפופים, אני רואה את אימא מרחיבה את
תנועותיה ואת גופה ואת יונה מתבוננת במשקוף שממסגר אותה ואת
מרגלית מתיישבת ומכילה את נתניה ואת אימא מפנה לי מקום וחמש
ילדות קטנות פורמות את בגדיה ארבע ילדות מגיחות גבוהות דורכות
צונחות קמות ואימא מלבישה אותן ועוברת לימיני ואומרת זה טוב,
עמליה, ושותקת. ואני אומרת אל תשמיעי קול.




רציתי לכתוב על אימא שהייתה לי ועל אימא שאף היא הייתה לי ועל
אימא שלא הייתה לי כשהייתי בת שלא הייתה לה וכשהייתי בת שהייתה
לה ועליי כעל אימא שלא אהיה ואימא שהנני, אימא שהייתי ולא
הייתי, רציתי לכתוב על אימא שהייתי כשהייתי בתה ואימא שהייתי
כשהייתי בת ללא אם כשהנני בתה כשאני רואה בה את אמי        אני
רוצה למצוא את אימא שהייתה לי כשהייתי בת שלא הייתה לה      

שהייתה לי אימא          אני רוצה למצוא את אימא שתמיד
הייתה.




אני אמי אני בכיסא       אני חדלה להיחרד מפני הקיום הכפול    
  אימא יודעת
   אני יודעת שאימא יודעת כי אימא מתנענעת ומתמתחת בתוכי    
 לקראתי  כי אני מתפהקת ניעורה ומגיחה לקראתה        בתוכה.
קרומיי שנתנו  כילה ריסינו עריסה. אימא שלי חזקה אני        
אומרת עמליה בתי חזקה אימא אומרת. בחיק אמי אני מתפנקת      
על עקביה אמי יושבת




אני חוזרת לכאן בקומפולסיביות. אני רואה את האורלוגין על הקיר,
אני רואה את אימא יושבת בכיסא, אני רואה כל פרט ופרט      
אותנו, את השכנה        אני לא זקוקה לדירה הזאת        לבית
הזה   אני        לא זקוקה לדבר כלשהו  אני רואה את הכול מזה
שנים      בזכות המפתח אני נוגעת ונושמת         מקור. ותו לא.
       
לכו תדעו מה מסמן האורלוגין על הקיר. קוצב-לב-וכליות.





אני זוכרת את יונה יושבת ובודקת פריטים לבית הספר, ואת אימא
ניגשת אליה, ובטרם הגיעה, קמה יונה באחת, הדפה אותה ואמרה לה
אימא די, אף אחד לא מעוניין לדעת מה הבעיות שלך. אימא ייצבה את
עמידתה מיד אחרי ההדיפה, יונה יצאה מחדרה כאילו הסיגה בהצלחה
עדר פילים, באה אלינו, אל נתניה ואליי, שאלה אם הכנתי שיעורי
בית - אימא לא נראתה עוד. אינני זוכרת שאי-פעם נתנה יונה לאימא
פתחון פה, כך שעד היום אין לי ולו רמז דל על אודות מה רצתה
אימא לומר, או לשאול, או מה בכלל רצתה בפנייתה אל יונה. ואינני
זוכרת את אימא מדברת על בעיותיה. אם כי מי יודע, ייתכן שהמצב
בבית נתפש בעיני יונה כבעיותיה של אימא. שעל אימא לפתור כל
בעיה, בשביל זה יש אימא. ושלא תפתחי עליי עיניים של פרה, או פה
של פרה, תשתקי ותעזבי אותי. זה מה שאני זוכרת.
וזה נורא. הרי שבתי היום במיוחד לדירה הזאת. במיוחד. ורק אלה
הזיכרונות שאני נתפשת להם. או גרוע יותר. אימא לא אומרת מילה
ויונה צועקת, מגדפת, ואילו אני רואה בבירור כיצד אימא ננעלת,
כאילו המציאה אז, ב-57', את הרב-בריח ואת הפלדלת. אימא ננעלה
במתכוון וברצון באיזה בנק גדול, גדול ומרוחק, דימיתי בפלצות,
אלא שהפעם אני הייתי זו שדחקה אותה לפינה. מה את רוצה ממני,
תגידי. היא לא אמרה. כעבור שנים, בתחילת שנות ה-70', צפיתי
בסרט "תינוקה של רוזמרי" וזיהיתי את אימא בתנועה של מיאה פארו
כשהיא ניגשת אל העריסה בידיעה מבלבלת ששם נמצא בנו של השטן, כי
בנה הוא בנו של השטן, והוא בנה, ועליה להיניקו ולגדלו. מיאה
פארו נראתה כנועה. אימא לא נראתה כנועה מעודה. ייתכן כי
בהווייתה זו נדמתה לי כמו אימא-דרך-אגב. ספק סביר. הרגשה קשה,
לא נוחה. כשראיתיה בפעם האחרונה אימא אוששה את ספקותיי ואת
ההרגשה הזו.
כאילו לא נגע בה דבר. כאילו סיימה שלושים שנות אמהות, קצת יותר
מעשר שנים של סבתאות, שישים שנים של בת ל- ואחות ל-  ויצאה
לדרכה. על תקופת נישואיה - לכו תדעו. והיעלמותה דמתה לקבלת
תואר בהשכלה גבוהה, גבוהה מאוד, כאילו הייתה מסוגלת להיות ראש
חוג לענייני אמהות ובנות. תכנונה המוקפד היה מקפיא כל רגש חם
או אוהד, היה מבזה, היה מפליא. והלם אותה.
לדיראון עולם ייזכר הרגע שבו שבה יונה הביתה מצעקת כי חרב עליה
עולמה כי אמרו לי שאני דומה לך, שאת ואני כמו שתי טיפות מים,
עלבון כזה לא ספגתי אף פעם, פרה מטומטמת, ואכן דמינו לה ארבע
בנותיה. ראיתם את אימא - ראיתם את ארבעתנו. ראיתם אחת מאתנו -
ראיתם את אימא. וסירבנו לראות אותה, כפי שהייתה ממש, ממשית,
וחששנו מפני מראה עצמנו, שלא יקרה חלילה מי יודע איזה כישוף,
מי יודע איזו מארה קמאית, כמו להימסך עמה בגורלה, או במזלה,
השד יודע מה. מה יחשבו עלינו אם ייוודע שאת אימא שלנו. אף על
פי כן, האמת היא שלא הייתה אמת לא ברגשות שייחסנו לה, לא
בכינויים שהלזנו עליה, את רוצה, אז תהיי לך מרטירית, מ'כפת לי
ממך, את מטומטמת, תראי איך את נראית. אלא מה - אימא לא נתנה
סימנים שהעידו על השתייכותה לכת המרטירים, או לחלופין - לעדת
המטומטמים: בלי שהפגינה ידע, בזכותה קפצנו כיתה ובזכותה
הצטיינו בלימודים. והלא מאז ומעולם, מלפני חתונתה של יונה,
הייתה אימא אישה נאה ומרשימה ולימדה אותנו הליכה, ישיבה,
יציבה, כל תנועה ותנועה, כאלה שנראינו בהן כאילו נולדנו בבית
הספר הגבוה להלכות ונימוסין שליד בית המלוכה הבריטי.




אני ניצבת כאן ורואה אותה, את אימא, ואותה, את יונה, עומדת
נוקשה ובוטה ומפנה אותנו את אימא לצד הזה ואותנו לצדו האחר של
החדר, ויונה חוצצת וכמו מגוננת עלינו. כאילו. כך בדיוק זכרתי
וראיתי אותנו כשצפיתי בסרט ישן, מתי-שהוא, בסינמטק, לאנה טארנר
הייתה הכוכבת, שם הסרט "חיקוי לחיים" או דומה לו. מלודרמה,
כמובן. לאנה טארנר מגלמת אשת קריירה מתחילה או משהו מעין זה,
היא אם במשפחה חד-הורית - לא: בימים ההם טרם נולד הביטוי
משפחות חד-הוריות, כך שהיא גרושה, או אם רווקה שיוצאת למלחמה
ברעים למען פרנסתה ופרנסת בתה -, והיא זקוקה לעוזרת בית שתהיה
גם מטפלת לבתה. באה אליה אישה כושית עם ילדה לבנה זועפת
פוגענית ומבזה וכולי וכולי וכולי וכן הלאה וכן הלאה - בתה של
הכושית, אלא מי, אלא מה. מלודרמה, אמרנו: האם הכושית מקבלת את
יחסה העוין והמתקלס של בתה, לאנה טארנר מקבלת את המצב בניגוד
לרצונה, הילדות מתיידדות, בתה של הכושית תובענית ומתכחשת לאמה
ברבים, והנה גדלות הילדות, והנה בא היום שבו נוטשת הבת הלבנה
את האימא הכושית, והנה האימא הכושית חולה בסרטן, עלובת נפש
שכמותה, ולאנה טארנר בערך מטפלת בה בערך ולא-בדיוק  - ומעבר
לדמעות שזלגו ומתחת לכיסאות שחרקו ומעל למטפחות שנאנחו,
זיכרונותיי מתמצים בהרגשה שהייתה לי: כמוה כמו הכושית, ככה
אימא שלי מרגישה. גם הכושית הזאת וגם אימא שלי יודעות מה
רוחשות הבנות שלהן, גם אימא שלי וגם הכושית הזאת יודעות שאנו
הבנות נקום עליהן וננטשן - וההבדל ביניהן רק למראית עין: האימא
הכושית מתרפסת, ואילו אימא שלי לא. האימא הכושית חיה מלודרמה -
אימא שלי לא. אימא שלנו לא. אני זוכרת שבמשך הסרט ישבתי מנותקת
ונבוכה, כי עד לסיפור הקולנועי ההוא הסתרתי מפניי, מעיניי, מה
הייתה הרגשתה של אימא, כי ידעתי מה אני מרגישה, מה אחיותיי
מרגישות, מה אנחנו עושות, ולא היה לי מושג, אף לא שחוק, או
סטריאוטיפי, בנוגע להרגשותיה של אימא, מעבר לתהודה שידעתי אז,
בפעם ההיא, כאשר אני עצמי דרשתי במפגיע מה את רוצה ממני,
תגידי, והיא לא אמרה.




פעם אחת מדדנו בגדים שנשלחו בחבילות מהדודים מאמריקה והצעתי
בואו נשאל את אימא מה דעתה, ויונה מדדה אותי ורשפה אם את רוצה,
את מטומטמת כמוה, מה היא מבינה, תגידי. לא ניגשתי, לא שאלתי,
ראיתי את אימא טורחת במטבח, שומעת או לא שומעת, וראיתי מה אימא
רואה, וראיתי מה היא עושה, שום דבר, או שמעה או לא שמעה, נמנעה
מלהיכנס אלינו, כאילו היא עושה את שלה, או כבר עשתה את שלה,
ותו לא, והיא מיטיבה לעשות את שלה, אין ספק, אלא שאף לא אחת
מאיתנו תביע התקשרות רגשית במעשיה - וזה טוב. למה זה טוב - מי
יודע. אולי כי כך לא הרגשתי מה אימא הרגישה. לא רציתי. ולא
משום שחרדתי להרגשתה. אלא כי לא רציתי. קשה מספיק היה לי עם מה
שראיתי דרך עיניה ודרך ידיה. וקשה שבעתיים הייתה לי ההרגשה
שאולי היא רואה בנו פרויקט חשוב שעליה לסיימו בהצלחה. ייתכן
שכך ראתה את הוריה, כפרויקט, כאשר אחיה כולם עזבו את הארץ עד
האחרון שבהם, עוד בימי המנדט. ואולי כך ראתה את נישואיה. וכך
הרגישה כאשר לחתונתה לא בא אף לא אחד מעשרת אחיה, היינו כאן
בלוויה ובשבעה, דמיינתי לי שאמרו לה בטלפון, אם כי אין לי על
מה להסתמך כי אימא לא דיברה ולא סיפרה דבר, הלא כדברי יונה, אף
אחד לא מעוניין לדעת מה הבעיות שלך. וכל זאת כי בין מלודרמות
לפרויקטים העדיפה את האחרונים. הנביעה המתבקשת: אם
אני-סתם-עוד-פרויקט-שלה, מותר לי להצטרף אל אחיותיי. זה טוב.
זה נוח. ממש-ממש נוח. אנחנו - היא תסיים, היא יודעת שיגיע הסוף
לטרטורים לעלבונות ולמעשי הנבלה שלנו כלפיה, הלא ברור לה שנברח
מהבית מהר ככל האפשר, נדלג על שירות צבאי בצעדי חתן-כלה, ובעצם
היא כבר ויתרה עלינו רגשית תוך כדי התעלמות חזקה מהתנכרותנו
ומהתעמרותנו בה. ילדה אותנו, מגדלת אותנו, נקודה. ייתכן שאך
בדרך זו יכלה להתמודד עם המוטל עליה.




אני זוכרת את יונה כאשר קיבלה את הווסת הראשונה. אמנם אימא
אמרה לה שכך נראים התחתונים בתחילת הווסת, וזאת הווסת הראשונה,
אבל יונה שינתה תנוחה ובישרה לה אז בסדר, עד כאן, אני אישה,
תלכי תקני לי תחבושות טובות. בינתיים אקח משלך. אני לא הבנתי
בדיוק על מה הרעש, ויונה נראתה מופתעת לשבריר שנייה כשאימא
הגישה לה סט שלם שקנתה לה בעוד מועד, עטוף יפה, ואמרה לה
תתחדשי, יצאה מחדר השירותים, סגרה את הדלת אחריה, ליטפה את
מחלפותיי והעירה כדאי לקלוע מחדש, בואי, שבי, אולי הפעם תרצי
קוקיות, והסכמתי והרשיתי לעצמי - ממש-ממש כך: אני זוכרת שאמרתי
לעצמי עמליה, אם את רוצה ליהנות, תרשי לעצמך - ליהנות מסירוקה
העדין, והרשיתי לעצמי להרגיש שהיא אוהבת אותי, מסרקת אותי
באהבת אם. והרגשתי. עוד איך הרגשתי. הרגשה עילאית.    
כל אותו היום ריחפתי לי עם הקוקיות, הייתה לי אימא. לקראת
השינה ידעתי שעליי להמציא תירוץ, אמתלה, מחלה לפחות, כי אם לא
אמציא משהו מוצלח ומשכנע, יהא עלי לוותר על אימא, עכשיו, כבר,
תיכף ומיד. ויש לי אימא רק עד כאן, ולא עוד, הלא יונה תמצא מיד
מה לעשות על מנת לגרשה משני חדרי השינה גם יחד ולשלחה לישון
במסדרון, כיאה למרטירית הייתה יונה אומרת לה, לאימא, וככה
ערב-ערב, בלי לדלג על ערב אחד מכל הערבים ההם. המצאתי מיחושים
איומים וצורך עז להקיא, כך שיונה ציוותה על אימא תלכי תטפלי
בה, זה המקצוע שלך, ואם כי לא הקאתי, הרווחתי אימא לשלושים
דקות על השעון עד ציוויה המתחדש של יונה, וכלעשר דקות נוספות
כשצעקתי אליה אבל אני מרגישה מאוד-מאוד לא-טוב, אולי גם אני
קיבלתי וסת, מה את יודעת. יונה צחקה מכל הלב, בלי בוז, ואמרה
מה פתאום, בטח אכלת משהו לא טרי, רק תקיאי כבר ותלכי לישון.
נרדמתי בהרגשה נפלאה: היום הייתה לי אימא. סודית. משלי.
כן. הייתי זקוקה לאימא. מאוד. לא לאימא שיונה בילתה והנמיכה
לעינינו, לא לאימא שהייתה תחת ריסוס מתמיד ומתיש, אלא
לאימא-אימא. איני יודעת מה הרגישו אחיותיי, הלא יראתי מפניהן
ויראתי פן תיוודע להן חולשתי - או אצטרף אליהן, או אוותר
בודדה, ומי יכול להבטיח לי שיש לי אימא של ממש. פעמים אין ספור
ניסיתי לחצות את הכביש שהפריד ביני לרגשותיה. יכולתי רק להציץ
ולראות דרך עיניה. לשמוע דרך אוזניה. אבל נותרתי עומדת לשפת
הכביש. כאילו חרדתי לגורלי, לאפשרות שאימא לא תבוא להצילני אם
אהיה בסכנה, לא תזוז ממקומה הבטוח שם מעברו השני. אילו היו
הסכנות שארבו לי - ידעתי: אחיותיי יחרימו אותי, ינדו אותי,
ואולי בכל זאת אני זקוקה להן יותר מאשר לה.
והייתי זקוקה לאימא שתעשה ביונה, שתעשה בנו, כל מה שאני
השתוקקתי לעשות ביונה, לעשות בנו, בכולנו, בי עצמי. לאימא
שתפליק ליונה שתי סטירות לחי מצלצלות חזק-חזק, שתניף את יונה
מעל ראשה, תושיב אותה אחר כך על ברכיה ותפליא בה מכות הגונות
ומיטיבות לעכוזה המתנשא, אימא שתראה לנו את הדרך אליה, שתכעס,
תצווח, אימא כמו כל האימהות המתחסדות שמכות את ילדיהן ומספרות
שמכות לילדים, אני, מה פתאום, השתגעתם, אני אף פעם לא. לו רק
פעם אחת יצאה מגדרה - היה בה מספיק. והייתי זקוקה נואשות לאימא
שלא הייתה לי, שתלבה את רגשותיי השליליים ותצדיק במעשיה את
חרדותיי וחששותיי, שתוכיח שהיא לא שווה, מה היא שווה, שום
כלום. והייתי זקוקה לאימא שהייתה לי, אימא סודית משלי, אוהבת,
רכה, ולוקסוס כזה - מה פתאום. היא פרה מטומטמת קהת חושים וקהת
רגשות      עזבי     יונה אמרה     אני הרגשתי      או גם וגם.
ובעיקר - ובעיקר - אלוהים בבקשה בבקשה ממך שמחר אימא תקום על
צד ימין ותראה לנו מי כאן מי, מי הוא מי, מי היא.
לפני חתונתה של יונה, אני זוכרת היטב, ובאמצע קילוח ארסי ומוכר
שזו התיזה על אימא, נכנסה השכנה והעירה את גרועה מאדיפוס המלך,
הוא רצח את אביו אבל לא זיהה אותו, את סתם בא לך יום-יום להרוג
את אימא שלך. חה-חה-חה, נו באמת, עינייך הרואות, היא חיה
יום-יום ושום דבר לא מזיז לה. דברי יונה. ואני - רציתי אימא
שתהיה ראויה לקלון ולגינוי, אימא שתינשא אל-רום, ואילו אימא
אמרה עת לחיות ועת למות, עת לאהוב ועת לשנוא, דברי קהלת, דברי
אימא שלי.  







כל הקסם וכל הכישוף מסביב לתאריכים של אימא ושלנו פסו מן העולם
חלקית בלבד. אצל נתניה התחילו לתת אותות המשך והיא ביכרה לסיים
אחר הבת השלישית - כל בת  בהפרש של שנתיים זו מזו. למרגלית
נולדו בן, בת, היו לה שלוש שנות הפסקה, בן, בת. יונה הסתפקה
בשני הבנים שבאו אחר לידת התינוקת המתה. אצלי נולדו בן, בת,
בן, בהפרש של קצת יותר משנה ביניהם, ותאומים שהיו בדרך, בנים
שניהם, מתו בלידה מוקדמת מאוד, מוקדמת מדיי, ארבעה ימים אחר
לידתה האחרונה של מרגלית, שהייתה לידה קשה וגררה זיהומים. שלוש
אחיותיי ומשפחותיהן כבר התגוררו באזור תל אביב, רק אנחנו היינו
עדיין בירושלים. התכוננו לעבור לחיפה אחרי שהתאומים ייוולדו.
הפיזור הגיאוגרפי אפשר לאימא לעמוד לצדי בלי סיבוכים בלוח
השעות, מה גם שיונה ונתניה היו סביב מרגלית ובעצמן מטופלות
בילדיהן, ידעו שאני עדיין בקשר עם אימא, והיה ברור שארצה
בנוכחותה.
   לא דיברנו על אימא. ועם אימא לא דיברנו על אחיותיי. ולא
שאלה. ולא דיברנו על ההסכם שבשתיקה שלא נדבר. אם כי זה לא
מדויק. אחרי שמרגלית ונתניה סיימו את היחסים איתה, אימא אמרה
לי משהו כמו את צריכה לשמור על קשר ויחסים עם אחיותייך, עמליה,
ואת לא צריכה לשמש בתור דואר בלי בול. אחיותיי כמו התייאשו
ממני, לגבי הניתוק שלי ממנה, והערותיהן היו קצרות בלבד, בעיקר
עד מתי, או מתי זה יהיה. גם אלה פסקו. זמן מה אחרי שניתקתי
בעצמי את היחסים שעדיין היו בינינו מסרתי להן מעין הודעה קצרה
ותמציתית, אמרתי שלום ולא להתראות - לא פירטתי דבר -, הייתה
שתיקה רגעית, והמשכנו כאילו כלום - לשם כך יש ילדים קטנים, הם
ה-Deus ex machina במצבי מבוכה.
ייתכן שעד היום, ביניהן ובלעדיי, יונה מרגלית ונתניה משוחחות
על אימא בחופשיות. אני יודעת שהייתי מקשה עליהן, והן יודעות מה
יהיו תגובותיי. על מה כן כאילו דיברנו, אם כי לא ממש - על כך
ש-
יש עוד כמונו, עמליה, תנוח דעתך, מנהג חדש בא למדינה - קבוצות
הורים עם מנחי קישורים, תוכנית טלוויזיה וקונצנזוס חוצה
מעמדות.  תשתתפו בקבוצת הורים, ממה ששמענו על הטיפול  בקבוצות
הגברים בורחים בדרך כלל, נשים מתמידות יותר, וגם קורה שיש להן
תירוץ, זכות רשמית להשאיר את הגברים תקועים עם הקטנים בבית, כך
שעם הנושא המשפחתי זכותן מקבלת גושפנקא עוד יותר רשמית, הרי
זאת קבוצת הורים, לומדים איך לטפל באוצרות האלה, חומר נפץ, את
יודעת. תנסו. יש לכל הגילים. תמצאו באזור. בחיפה. בגן, בבית
הספר, או במתנ"ס אם אין לך ברירה, תראי.
ראיתי.
לקבוצות ההורים הייתה עדנה, לכל אחת מארבעתנו הייתה עדנה. או
אות קלון על המצח. לא רק על שלנו. אולם על המצח שלנו  היה יותר
מאות קלון אחד. הראשון נחרט אחרי ששת הימים, בתקופת האופוריה
של כל הכבוד לצה"ל, מה פתאום בלי לשרת בצבא, אילו היית דתייה
מילא, אבל חילונית. סיבה מספקת לדחיית התגייסותנו האזרחית
ללימודים אקדמיים. הסיסמה היוקרתית שבפינו סיימתי את התיכון
והבגרויות בגיל שבע-עשרה, פרטים בתיקים האישיים - אין סדקים
בקנה, יש ילדים בצריח, אין שואלים. אחר טבילת האש הראשונה מה
כבר יכול לקרות בקבוצת הורים.
בקבוצת הורים יכול לקרות, למשל, שגם אני אנטוש את אימא.
מתנ"סים בשכונות המבוססות לא היו, בגן ובפעוטונים של הילדים
ההרשמה הסתיימה חיש-מהר ונסגרה מהר מחיש-חוש, היינו כאילו
בהמתנה, ונפתחה קבוצה נוספת בעקבות לחץ אדיר שהפעילו ארבע
קוטריות בתוספת בעליהן,
כבר בתחילת הפגישה הרביעית קמו בעליהן חוש-חיש לאות מחאה,
אנחנו לא ידענו מה לעשות, המנחה הודיעה הקבוצה תיסגר, אין
תקציב לקבוצות קטנות, ארבעה בעלים מאושרים הציצו ופגעו בשלי
ושל השישית, בואו נעשה לנו ערב חופשי, הרי ממילא יש שמרטפית,
בעלי ענה אשתי לא מקטרת, השישי שאל אותו מה לדעתך יקרה כשנהיה
תמיד רק שני גברים עם שש נשים, המנחה חזרה על דבריה
והאישה השישית התערבה, סליחה, משום מה נדמה לי שאנחנו כאן כדי
ללמוד על יחסי הורים-ילדים,
אז מה זה נשמעה רביעייה מודרכת על ידי מנצח בלתי נראה,
השישית לא נבהלה, זה פרה-היסטוריה, או זה יחסי
תרנגול-תרנגולת, שום קשר לאפרוחים,
המנחה העירה הערה מוחצת, זה יחסי תרנגול-תרנגולת לפני
האפרוחים, אלה נקראים דפוסי התנהגות נרכשים, וזה מה שהילדים
שלכם לומדים בבית, וזה מה שהילדים שלכם ידעו, וזה מה שאתם
מלמדים אותם, וזאת ההדרכה שתנחה אותם התנהגותית עם ילדיהם ועם
בני זוגם, וכן הלאה וכן הלאה עד סוף כל הדורות, כן, זאת קבוצת
הורים.
המבוכה הכליבה את כולנו על אותה פיסת בד. בלי צורך בסיכות
לחיזוק התפר, המנחה המשיכה בנחת, בוודאי הנושא היה עולה בשלב
מתקדם יותר, פנתה לעבר ארבע הקוטריות, הקדמתם מדיי, זה הכול,
פנתה לבעלים שהפגינו, הליקוי בהנחיה שלי, הייתי צריכה להביא
תוכנית מפורטת כבר במפגש השני, כולנו היינו יודעים מתי יתקיים
הדיון במתחים האלה וביחסים עם הוריכם, הסבא-סבתא, ועוד, הרי
איך שלא יהיה, אנחנו כאן לא עוקבים אחר התוכנית בטלוויזיה.
 בין ארבע הקוטריות הייתה המצחיקונת עם העגילים שהזכירה לי את
העולות החדשות הן ביסודי הן בתיכון, הייתה הג'ינג'ית הנצחית
שהזכירה לי כל ג'ינג'ית בכל כיתה, הייתה הממושקפת שהזכירה לי
את הידיעות-אחרונות מהיסודי, והרביעית הייתה כמו ההארץ, אף היא
מהיסודי. עם הזמן התברר לי כי הג'ינג'ית באה מבית דומה לזה של
חברה ללימודים שהייתה לי בכיתה ז', אחרי שקפצתי כיתה, אשר חלמה
להיות ספרית והייתה גאה מאוד במשפחתה. ברם, הג'ינג'ית לא
התגאתה במוצאה כלל וכלל. אדרבא: התביישה בו. עד כדי כך שלפי
דבריה ניתקה כל קשר עם הוריה. עם הזמן התברר כי שלוש האחרות אף
הן ולפי דבריהן ניתקו קשר, בעיקר עם אמן. הגם שעם הזמן התברר
כי היה זה בחינת זאב-זאב, מצב נזיל, משתנה, פתלתול, מתכלה
ומתחייה. עד בלי די. מעייף, מתיש. עד בלי די. באשר לי - מה טוב
ומה נעים שבת אחים גם יחד. תיקון: אחים-אחיות-לצרה בלבד.
ממש-ממש. כל אחת בנפרד וכולן יחד ביקשו את האוזניים שלי. לא
ידעו שאלו נתונות להן ברצון. מרצוני החופשי מאוד.
 כל התקופה ההיא הייתה קשה מאוד בשבילי. אחרי שמתו התאומים
שלי חלק ממני נשף בעורפי - הם נטשו אותי, לא רצו להמשיך
ולהיוולד לי, לא חפצו באהבתי, בחברתי, במגעי. לא הייתי מספיק
טובה בשבילם בעודם עוברים - לא אהיה טובה להם לאחר היוולדם. מה
הרגישה יונה כאשר מתה התינוקת שלה בתוכה, או במהלך הניתוח
הקיסרי, או כתוצאה ממצוקה כלשהי - לא ידעתי, לא שאלתי אותה אז
על רגשותיה, וכאשר הקדים המוות את לידתי, ריפדתי בצמר גפן רווי
מים כבדים את חלקי הפגיע, לא רציתי לשמוע מילה מיונה, ביכרתי
להרגיש לא ראויה ולא טובה לתאומים אלה, עדיף כך אולי, מה אולי
- בוודאי עדיף כך. ואוכל לחיות עם ההרגשה הזאת. אבל בפנים
השתחררה הרגשה חריפה שלא התנסחה במילים אלא קרמה פנים וגוף שלא
אוויתי להכירם ולקרבם, וחרף התנגדותי ראיתי בלרינה סולנית,
מתרקדת ומתפעמת לה בחופשיות, מבצעת לה שפגאט בלב חדר המגורים
של חיי. פנים נוספים להרגשה הזאת (החלק ממני שנשף בעורפי
ועדיין מתנשם לו מדי פעם) הופגנו ביכולתה של הפרימה-בלרינה
להופיע לה כזמרת המשמיעה קטעי רקוויאם, או מיסה, או שירי מות
ילדים, או לידרס  -  רפרטואר ענוג ונוגה. ואני חיה ואני כל
הקהל כולו להופעותיה, ואך אני הקהל שהיא חפצה בו. אולי אימא
מכירה את ההרגשה הזאת בשינויים המתאימים למצבה - בנותיה בחיים
תודה לאל, זה בטוח, רק אימהותה נדחתה, ורק לאחר שהיינו חסונות
מספיק כדי להשאירה מאחור.  
עם כל המטען הרגשי המעיק הגעתי לקבוצת ההורים הראשונה, בלי
ציפיות, אולם בתקווה שירווח לי מעט, כי יש כמוני, יש כמונו
הבטיחוני יונה מרגלית ונתניה, בעלי הבין ללבי, היה
מאה-אחוז-בסדר, והוקל לו כששמע את ארבע הקוטריות, ולשנינו הוקל
ממש כששמענו את המנחה מפרטת בהדגשה את תכניה של כל קבוצת הורים
באשר היא, מה שהושיב את הבעלים המורדים והעליזים לצד נשותיהם,
למורת רוחה של המשתתפת השישית בלבד. מי יודע, אולי אצל השישית
הזאת המצב קשה יותר מאשר אצלנו, העיר לי בעלי בקול נמוך.
הודיתי לו בלחיצת יד ובאותו רגע הרגשתי בקרבתו יותר מתמיד.
כאילו נכנסנו כולנו לחנות נעליים קטנה, מסכנה המוכרת, חייבת
לטפל בכל קליינט, כל אחד והדרישות שלו, והיא היחידה - כך נראתה
הפגישה החמישית מתחילתה. אם ברביעית היה לי ספק בדבר אות קלון
או כתובת קעקע אצל אלה באוכלוסייה הרחבה שהסתכסכו עד כלות עם
אמותיהן, הרי שבפגישה החמישית התנגנה החמישית של בטהובן
ברקותיי ובקרביי, על כל כליה וסממניה המובהקים, משום מה נדמה
לי שכל הארבע האלה יטלפנו אלינו, עמליה, ויבקשו משהו, או יציעו
משהו, הקדים בעלי-יקירי את שהגיע כעבור יומיים, מה שלומך עמליה
מה דעתך שניפגש עם הקטנים הציעה המצחיקונת עם העגילים, עמליה
תשמעי אפיתי יותר מדיי ואצלי יהיו תלונות זה ישעמם אותם אולי
תרצי לטעום מה את אומרת אני אביא לך מחר לגן הציעה הממושקפת את
מרכולתה, תשמעי עמליה אני ממש משתגעת ויש לי כרטיסים למחר אחר
הצהריים שני מבוגרים ושישה ילדים אם נלך נברח מיום שיגעון
ונבלה יפה, זאת אומרת אם גם את תבואי עם הילדודים יהיה נהדר
זאת אומרת יהיה נהדר זאת אומרת איך זה נראה לך, שתיים על שישה
זה יותר קל מאחת על שלושה, זאת אומרת אני מקווה שאת לא נעלבת
מזה, מה לעשות, אני אינטרסנטית כמו שאומרים שפכה הג'ינג'ית את
המים ואת התינוק והצילה את הגיגית בלבד, אתם חדשים בחיפה כך
הבנתי וראיתי שאת אוהבת דברי עור מחר צריכים למסור לי קטלוג
שהזמנתי ועלה בדעתי שזה עשוי לעניין אותך אהיה עם הילדים
בפבזנר ואביא את הקטלוג איתי ואם את מעוניינת תוכלי לדפדף בזמן
שהילדים בוחרים ספר - הפסקה ואני נשמתי - ואם את מעוניינת
נזמין אצל הנציגים של החברה ויהיו לנו דגמים חדשים שיגעון
לחורף שייכה אותי הרביעית מן הרביעייה הקמרית לחוג מעונייניה,
מה שאת צריכה זה יומן חדש בנוסף ליומן הלימודים שלך, שיהיה לך
בבית, חייך בעלי, מה שאני צריכה זה לגדל פוני עד קו העפעפיים,
קוראים את הכתובת כאילו תליתי שלט על הצוואר ורשמתי מספר טלפון
על המצח, חייכתי עייפה ולא-מאושרת, ופתאום אני מנחה קבוצה קטנה
שהיא תת-קבוצה בקבוצת הורים והתארגנה סביבי, הוספתי לדיווחי
באוזניו ימים ספורים לאחר המפגשים. תאחל לי הצלחה, ביקשתי.
בהצלחה, עמליה. הייתי זקוקה לברכתו, אם כי למען האמת, ידעתי
שאצליח - הלא כבר הייתי בסרט הזה, ביסודי ובתיכון, בימים ההם
היה בענייני מין ומיניות ופרו ורבו, בזמן הזה יהיה אחרי שפרו
ורבו.