הילדה הראשונה ובתה היחידה של יונה נולדה מתה בניתוח קיסרי.
בטרם חזרה להכרה מלאה דרשה את אימא, אימא ישבה לידה, המהמה לה
שיר ערש, יונה נרדמה במלמולי אני סחוטה כמו פרה חולבת, זה טוב
מה שאת שרה לי, אתם תלכו כולכם.
ימים מספר לפני הלידה חמותה סיפרה לה על חלום הבלהות שחלמה, זה
נורא יונה, מומש נורא, אל תאוכלי דבש, שום דבר מתוק, לא חשוב
מה מתחשק לך, זה אות מבשר רעות החלום שלי, אני תמיד יודעת
קודם, פרמוניציות את מבינה-ה-ה, יש לי פרמוניציות, את
מבינה-ה-ה, כבר היו דברים בעולם, לא דבש ולא מתוק, את
שומע-ע-עת, היו שששמה זאת אומרת בחלום שלי היו הרבה המון
יתושים ונמלים ועוד כל מיני כאלה מגעילים שאוהבים מתוק את
שומע-ע-עת, וזה נורא מומש את מבינה-ה-ה ועם ציריה הראשונים
יונה הבינה-ה-ה ושמעה-ה-ה ושוב הבינה. אבל אני אומרתי לה אל
תאוכלי דבש יונה. ומילותיה הראשונות של יונה לכשהתעוררה היו
נכון אני יודעת אוכלתי דבש. אלא שזה נאמר לפני שדרשה את אימא.
שלנו.
איפה היא, תבעה יונה מרוני המבוהל, לא, לא לילדה אני מתכוונת,
אני יודעת שהילדה נולדה מתה, איפה היא אני מתכוונת לבהמה הגסה,
רוני נראה מבולבל, הלא אימא שלו באה עם חלומה הנבואי, יונה
ניחשה, איפה האימא הבהמה שלי, רוני, רוני, איפה היא, היא בחדר
ההמתנה, תסלקו אותה, אתה שומע, תסלקו אותה מיד, לא רוצה לראות
אותה עכשיו, לך כבר נו, רוני יצא, חיפש, לא ידע כיצד לספר לנו,
חיפש עוד, כלום, נרתמנו לעזרתו, אימא כלום, לא הייתה, נעלמה,
ידעה, ידעתי.
הרופאים המבינים והנשמות הטובות ואמו של רוני ואביו של רוני
כולם חברו יחדיו וייעצו ליונה להרות מיד, מהר, ככה תתגברו על
הכאב, לא שמעתי מה רוני אמר, לא שכחתי שגם הוא באבל כבד, יונה
הייתה חיוורת ומיאנה לאכול, רוני התמסר לה, אימא אמרה לנו תנו
לה מנוחה, תנו לה זמן, עכשיו אין לה ראש לזה, תניחו לה לנפשה,
בביתם אמרה יונה לכולם תנו לי מנוחה, תנו לנו מנוחה, תנו לנו
זמן, עכשיו אין לנו ראש לזה, לא לי ולא לרוני. אף לא מילה על
אימא. אף לא מילה על מה שהיה. אצלנו כאצלם. השכנה שתקה. שתקה
מדי.
בביקורים החטופים שעשינו יונה נראתה חולמנית ורחוקה כמו בתחילת
ימי ההתבגרות - בלי ההתלהבות שאז נלוותה למבעיה. כבתה. לא
שאלנו אותה מה שלומך, לא מה נשמע, או איך את מרגישה היום -
פחדנו. הרכבנו סביבה משמרות יעילות שהיו משמרות בטיחות - שלא
ניתקל בחמותה הכוהנת הגדולה. זו הייתה מבלה אצלם את שעות הבוקר
בארוחה עתירת נבואות ודאגה, הייתה טורחת סביבה עם ארוחת
הצהריים, תפריט דומה, יוצאת לענייניה ובעיקר לשנת היופי שלה,
שבה לכמה דקות לבדוק מה שלום רוני בנה המסכן כשרוני המסכן היה
חוזר מן העבודה, וידעה שהיא עכשיו יכולה ללכת בשקט, הילדות
באות מבית הספר, אל תדאגי אימא יונה לא תישאר לבד, גם אני
בבית, והיינו באות לקראת רוני עגום מאוד, מותש מכמה דקות אצל
המזבח ולהבותיו ארוכות הלשונות שכיבינו היטב עם בואנו, מה
שלומך רוני אתה נראה הרוג, לך תתקלח, תתרענן, רק תספר לנו קודם
מה שלום יונה, ככה-ככה. בעצם כולנו דאגנו בעיקר ליונה, רוני
נראה סביר יחסית, ובהשוואה לחייו ומעלליו ותלאותיו תחת כנפיה
של אימא שאומרה לו אתה שומע-ע-ע וסיפרה לו סיוטי ניבוי
פרמוניציוניים עם אחוזי דיוק מוטלים ומעט סטיות תקן - הרי שחיי
רוני עתה עם יונה היו קייטנה נעימה, תקלה פעוטה מותה של
התינוקת, יונה תהיה בסדר, רוני כבר בסדר. בנקוף הימים אימא
נהייתה שקטה מדיי, היא והשכנה היו יושבות ומתהלכות זו לזו או
זו אצל זו ושתיהן היו אצלנו כאשר יונה צלצלה ואמרה לה אימא
בואי, תצילי אותי מבעלת הפרמוניציות, את תוציאי אותי מזה.
מרגלית הייתה עסוקה עם החבר המועמד - אותו החבר שכבר היה לה
בעת חתונתה של יונה - והיו לימודיה בתיכון, שנה אחרונה, הרבה
בחינות בגרות, הרבה שעות-אפס, משבע בבוקר בבית הספר, ובכל זאת
רצתה לתרום את חלקה, אני אספיק, אתם שתיכם אל תדאגו, יותר חשוב
שיונה תתאושש, לא יהיה לי ראש לשום כלום אם היא תמשיך ככה,
השכנה קבעה בבטחה בגיל הזה כל הנסים והנפלאות ניתנים למימוש,
אם מרגלית רוצה את יכולה לעמוד לרשותה של יונה, נתניה אמרה אני
כבר לא קטנה, באמת, את יכולה ללמוד מרגלית, ועמליה ואני נסתדר,
יהיה לך זמן גם לחבר שלך, הכי חשובה עכשיו יונה העירה מרגלית
בחומרה, הכי חשוב שאתם תהיו בסדר כדי שאימא שלכם תהיה אצל יונה
עם ראש שקט, היא ארגנה לה סידור עבודה רצחני, אם לא תנוח לא
תתפקד כמו שצריך בשום מקום, אימא שמעה ולא התערבה, אני
התערבתי, נתארגן טוב זה בטוח, כאן אין מקום לכאבי ראש, אימא,
אנחנו שלוש בנות ואין לנו ידיים שמאליות, אנחנו יודעות בעל פה
מה צריך לבית, נספיק גם לבשל, נתניה ואני נשחק בעקרות בית, רק
שיצא לטובה ובלי פרמוניציות קודרות, ומרגלית נכנסה לדבריי,
ונתניה נכנסה לדברי מרגלית, זאת יוצאת לי נו טוב, זאת החמות של
יונה, קצת כבוד, אני שותקת, תלכי ותמסרי לה ד"ש, גם אנחנו נגיע
אליה ויהיה בסדר, השכנה פסקה ברברנו מספיק, עד כאן, הכול בסדר.
אימא הלכה ובידיה צידנית מלאה בכל טוב הארץ, הבית, השכנה,
הדאגה והאהבה. אין מקום-כניסה לפרמוניציות או לניבויי רימה,
ואלה הלוואי ויתקיימו בה ועליה לבדה, מה יש למה לא
ועדיין נראתה יונה כאילו ימי הקיץ העליזים תמו ולא ישובו עוד.
קשה, קשה היה לסלק את המור-ולבונה תוצרת בעלת האוב שמדי לילה
ומדי מנוחת יופי אירחה בהזיותיה את הכוהנים הגדולים ולא הותירה
ספק באמיתות דבריהם ולא הותירה סדק ולא הותירה פינה או מסתור
או חלקיק בלי חור שחור כמו שואב-אבק, מגנט קטלני שבלע כל מה
שלא הסכים לדבריה וקביעותיה. אף רוני החל מראה סימנים קודרים.
ובאה התפנית.
מאצל אמו של רוני.
או אני או היא, איימה, אתם שומעי-י-ים, האישה הזאותתתי לא
מבינה גדולה, אתם מביני-י-ים, אני אומרת לכם שהיא עושה ליונל'ה
שלנננו לא טוב, ואימא שלנו, רגישה וחכמה, הציעה מה שנקרא הצעה
שאין מסרבים לה, גם אימא שלך נפגעה, רוני, תציע לה שתנוח קצת,
היא טיפלה ביונה הרבה יותר מכל אחד מאיתנו, בית הבראה או טיול
לעשרה ימים, אפילו שבועיים לפחות, והיא חוזרת כמו חדשה. כל
הכבוד לה באמת, כל הכבוד למי למי יש יותר כבוד. יונה ניצלה.
בזכותו של טיול מאורגן, מפתה, מחיר מציאה, ארבעה שבועות
לאירופה כולללה, או חמישה שבועות קצתתת אירופה וקצתתת אורצות
הוברית, נהיה באומריקה, אימא הזדרזה להעביר לידיה רשימת שמות
ומספרי טלפון של כל אחיה, הם כבר, סליחה, הם כבור יידעו מה
לעשות, אחת חלקי עשרים לא נורא. את שומע-ע-עת יונל'ה, נבקר אצל
כוללל הגדולים. המזבח פורק, הדירה אווררה, החלקיקים
האלמנטאריים שפיזרה נשאבו לפיו של החור השחור שנמוג אף הוא.
תגידו תודה לשכנה על שמצאה את הטיולים האלה והשיגה להם את
המחירים, באמת הצלת נפשות ממש. יודע צדיק נפש בהמתו, דברי
רוני. כאשר יונה גילתה התעניינות מסבירת פנים בענייני מרגלית,
חברה, כיתה י"ב וכגון אלה האטנו את קצב פעימותינו, כאשר מרגלית
רגזה על יונה פטרונותה ועצותיה חייכנו, כאשר רוני הראה
התעניינות בלימודיי ופעילותי בתיכון החזה התרווח בין הצלעות,
עד אשר נתניה התיישבה אצל יונה והודיעה בבהירותה הנדירה
ולראשונה בחיינו: בלי חידושי מילון לשון ורעיונות (נו באמת,
הרביעית לביתנו, מה רוצים ממנה, מה תחדש המסכנה המתוקה) כי
נמאס לה מהבנים, מה כל הסיפור, לא בא לי הם מגעילים איכסה מהם
מה מסתכלים לנו וכו' וכו' וכו' - עד בואם של האור והבוהק בעיני
יונה ולחייה, ידענו שאימא הוציאה אותה מזה. יונה שבה לסנוט
באימא, יונה שוב קנטרנית, העניינים כרגיל. אט אט אימא התאוששה
מהתאוששותה המוצלחת של יונה, עייפותה לבשה חולין ותו לא, באמת
העניינים כרגיל. הכוהנת הגדולה תחזור, אל דאגה, אבל יונה כבר
תהיה חזקה.
הדודים שלנו מאמריקה רחבת הידיים טרחו להסביר לנו בפרוטרוט שאו
אמריקה התכווצה, או קימצה את ידיה הרחבות, או אנחנו שוכחנו
מה-זה-טיפוס כזה, אבל אתם אל תדאגו, אנחנו כבר נסתדר איתה,
שיונל'ה שלללה תבריא. ואתם בעצם המסכנים האמיתיים, היא חוזרת,
אנחנו נצא לבית-החלמה-ממנה, יש כאן קליניקות פרטיות מצוינות,
חבל רק עליכם, ותוך כדי ימיה המאורגנים ביניהם שאלו אותה למה
לא תפתחי משרד לאורקלים, פה אצלנו יש מקום נכבד מאוד לאנשים
כמוך, הם ידועים, הפוליטיקאים נעזרים בהם, גם הסטארים של
הקולנוע, בודקתי את ההצעה שלהם, אתם מביני-י-ים, ואבא לללא
מתנגד, כמובן, אנחנו מחפשים משרד מתאים, מוצאנו משרד מתאים,
מומש יפה בשביל האורוקלים שלי, יש כבר אנשים שנרשמו, מה אתם
אומרים על זה, נו, אימא שיהיה לך בהצלחה, נתגעגע אבל נהיה בקשר
טלפוני, ומה את אומרת יונל'ה שלללי, בהצלחה באמת, מגיע לך, את
הרי גדולה באמת, אתם שומעי-י-ים אותי, אז תשבו לכם טוב-טוב שלא
תיפלו חלללילללה, זה מצוין אתם מביני-י-ים, בינתיים כדאי מאוד
שנתחזק, שנבריא כולנו מהר-מהר, המשרד שלה לא יחזיק מעמד הרבה
זמן, מי רוצה אורוקלים שחורים משחור אתם מביני-י-ים, מרגלית את
אל תזניחי את הבגרויות, זה הכי חשוב, בואי עמליה את תברישי לי
כמו אימא, אז מה נשמע, נשמע מעולה, מצוין, כל עוד לא נשמע
תאריך חזרה פה אצלנו מצוין, לא לדאוג, ובעיקר לא להגיד לה
שאנחנו כאן פורחים כולנו, אפילו רוני, בוודאי אימא, בוודאי
השכנה, בוודאי שאתם מתגעגעים אני יודעת את מבינה-ה-ה, אז אני
חושבת שהגיע הזמן לחזור, בכל זאת ההצלחה היא לא המשפחה שלי,
אתם שומעי-י-ים, כל כך הרבה היו כבור אצלי, אני כבור אספר לכם,
אל תדאגו, אתם שומעי-י-ים, אבא אומר שכדאי לעשות הפסקה
ולללחזור למשרד בעוד שנה אתם מביני-י-ים, פה האנשים יוצאים
לחופשה, לאירופה, אז אנחנו ננוח ונחזור הביתה ואני אטפל
ביונל'ה. מזה חששתי. מזה חששנו. לא אסון, שבנו לאיתננו. מומש.
זאת הייתה מנוחת הלוחם-ם-ם אמרה אימא. מיד הוסיפה לא, זאת
הייתה אשליית הכסילים. ספינת השוטים. הסרט הגיע ארצה.
לא לבדו. אם כי פניותיה המפורטות של אימא לאחיה, קחו אותה
להוליווד, תנו לה הרבה חומר דליק עד שהיא עצמה תעלה עם הקטורת
השמימה, מה, כבר גומרה את הוליווד, גומרה אותם, גומרו אותה,
ורעיונותיה הנוספים שתהיה אצל מורק טוואין, תעשו לה משהו, ועוד
כהנה וכהנה, מילאו זמן רזרבי יקר לקראת סיפוריה ופרמוניציותיה
שכולללם שומעו יפה אנחנו שומעי-י-ים, אנחנו מביני-י-ים. ספינת
השוטים תרד מהאקרנים ותוריד אותה אצלנו ותסתלק. הספינה.
הלקח שלמדתי זה שאני צריכה לבדוק מי זאת אימא שלו, שיתפה אותי
מרגלית, איתו אני אסתדר, והתכוונה לחבר שלה, עם חמות כזאת לא,
אין לי סיכוי. מה זה בחינות בגרות, עוברות מהר, האלה נשארות
לתמיד, את אל תדאגי לי לבחינות עמליה, אני אומרת לך, אם לא
איווכח שאימא שלו בסדר אני אשתגע. מוטב עכשיו מאשר מאוחר כי
מאוחר יהיה מאוחר מומש, נמאס לי ממנה, באמת. ראש בריא לא למיטה
חולה.
פלאי פלאים. מצאתי את יונה מסתודדת עם אימא בלי הרמת קול, אל
תספרי מילה, אפילו רוני עוד לא יודע, אני מסיימת את החודש
השני, עד שכלת-הפרס-העולמי-לבדיחות-שחורות תחזור אני כבר אהיה
מחוץ לכל סכנת השפעה. שמעתי את יונה ולא סיפרתי לאיש. עמליה
תקשיבי, אני מספרת לך, אני לא רוצה שרוני ידע מילה, אי אפשר
לדרוש ממנו שיסתיר איסוף נתונים מן המקדש של האימא הגדולה שלו
וסגל כוהניה, לא בא לי להעמיד אותו למבחן, אני מסיימת את החודש
השני ואני חושבת שבעצם מחר כבר אהיה בחודש השלישי, אני מקווה
לטוב, האמת היא שאני מרגישה שזה היריון שונה, מה את בוהה, אני
לא מאמינה לה למילה אחת, לא חושבת שזה הדבש שאוכלתי, לא רוצה
לדעת מה רוני חושב, מילא. תגידי לי את מה עם האימא שלו,
והתכוונה לאימא של החבר של מרגלית, תספרי לי אם היא בודקת יפה,
גם את האבא, ומה עם הבחינות שלה, ואת שלא תסתבכי, יש לך זמן.
סיפרתי ליונה שמרגלית בודקת בציציות, שהיא דואגת לשווא, אז ככה
זה, שתבדוק, אצלנו התברר שהחתן יפה מדיי. צריך לדבר עם השכנה.
נכון, אני אוהבת את רוני, ואם שרד את האימא הדגולה שלו הוא
ישרוד כל קטסטרופה. מה, לא סיפרתי לכם. את רוני הכרתי אצל בחיר
לבה של השכנה, לא הראשון הקמצן ההוא, גם אותו אני רציתי
וביקשתי ממנה, היא הכירה את ההורים, לא זה, אני הכרתי את רוני
אצל השני שהיא הציעה לי, הוא דווקא היה בסדר גמור - אבל
התאהבתי ברוני. השכנה ניסתה להזהיר אותי ולא הבנתי על מה היא
מקשקשת, הרי גם המשפחה שלו היא משפחה טובה, מה יש לך, אמרתי
לה, מה קרה לך, אמרתי לה, אמרתי לה עוד כל מיני, נורא כעסתי.
ממש. באמת, נורא כעסתי. בכל זאת השכנה הצליחה לרמוז לי שיש לו
אימא קצת קשה אבל לא השארתי לה אפילו סדק שתעביר לי קצת
סיפורים על המוזרויות שלה, חשבתי שהיא לא מסתדרת איתה, תתארי
לך. ושזאת כבר הפרזה. הגנת יתר מוגזמת. משהו שמעתי בכל זאת ממה
שהיא אמרה לי, וגם ראיתי משהו, אבל את יודעת הייתי כל כך
מאוהבת ברוני. וכל כך דאגתי לו בששת הימים. וכל כך התגעגעתי.
דווקא שמחתי על הפרמוניציות של זאותי, היו טובות, נדמה לי, או
ששומעתי רק מה שרוציתי, ושומתי פס על כל היתר. כן, שומעים אצלי
שהיא כבר בדרך חזרה. יש לו אבא חמוד לרוני את יודעת, אם את
שואלת אותי יש לו אבא גיבור, קדוש, אני לא מצליחה להבין את
הקשר הזה, נו, לא הבעיה שלי הקשר שלהם, הבעיה שלי חוזרת ארצה
עוד מעט. בטיסה. נורא. וזאת בעיה בת אלמוות. אז בקשר למרגלית,
אל תשכחי לדבר עם השכנה. אני מתביישת. אני יודעת שהיא לא שומרת
טינה אבל בכל זאת. היא צדקה, מתחתנים עם המשפחה, וכמו שאימא
אמרה, אסונות כאלה רק על ראשם של הנשים המסכנות, הגברים בודקים
את החותנת לעתיד בשבע עיניים, אני אומרת לך. אני בטוחה שהשכנה
תבדוק בלי שנדחק בה אבל אחת כזאת מספיקה לבכייה לדורות. רבים.
מונולוג ארוך, מה. די. תלכי הביתה. ההיריון נפלא, בריא, אבל
מעייף ואני כבר עייפה, דיברתי נון-סטופ. אני זוכרת שחייכתי
והזכרתי ליונה אל תדאגי יונל'ה, עוד מעט לא תספיקי לפצות פה,
הזווותי חוזרת עם סיפורים של אלף לילה ועוד לילה על כל לילה,
הנינים שלך יקשיבו וסוף-סוף את תוכלי לנוח.
מה שריחף באוויר, מה שהתיישב, התהלך על בהונותיו - אימא לא
אישרה בזמנו את בחירתה של יונה, הבינה היטב מה תהיה הזכייה
הגדולה של בתה בהגרלה הבין-לאומית. והכלל-עולמית.
והכוהנת הגדולה נחתה אצלנו. נחיתת אונס, זה היה ברור. ולא לזה
הנס פיללנו, גם זה היה ברור. נראתה חדשה-חדשה, כאילו מודל 69'
שאך עתה יצא מפס הייצור. נורא. שבה ארצה בלי חמדה, היה לה טוב
באורצות הוברית, משהו התקלקל לה, כנראה בעלה בעצמו נמאס לו שם
ודחק בה עם כל האחרים, כך שלא יכלה להאשים את אחיה של אימא -
בעיקר לאור העובדה המצערת שהיו עשירים ממנה לאין שיעור, בעיקר
לאור העבדה המצערת שהיו מיודדים עם יותר מדיי בעלי שם ולא
התאפשרה כל השוואה עם קשריה-שלה, בעיקר לאור העבדה המצערת
שהקופה הרושמת לא רשמה הכנסות בחודשים האחרונים, מה גם שהוצאות
רשמה וזקפה לחובתה בלי הנד עפעף. או צליל. הייתי מתקפלת כמו
מגבת ומניחה את עצמי בארון באמבטיה, אמרה יונה, לא, לא
באמבטיה, בארון הבגדים, זאותתתי תוציא אותי לשימוש רב-פעמי
חת-שתיים, אין לי כוח. ורוני עוד לא יודע. לא מנחש. עדיין אין
לי בטן. אז מה תעשי, הזמן יספר, תהיה לי בטן. יראו.
ומלכת האורוקלים ידעה, והפתיעה את יונה, את עוד לא יודעת
יונל'ה, יהיה לללכם בן, חולמתי והסבירו לי איך הוא יהיה בדיוק,
ויונל'ה שומחה מכל הלב, הלא חולומותיה הפעם הצילו אותה, אנחנו
רצינו בת, אימא, אולי את טעית, אנחנו רצינו בת, רוני התייפח
כמו תינוק בגמילה מהשד, גם אני רוציתי בת, רוניל'ה, אבל זה
יהיה בן, בטח שאני רוציתי בת, תמיד רוציתי עוד ילד אחריך
ורוציתי בת, אבל זה ישמח את האימא של יונל'ה, היא עוד לא יודעת
מה זה, להחזזזיק בן אתה מבי-י-ין, אתה מבי-י-ין, משהו התהפך לה
באורצות הוברית, ודווקא היא לא ידעה על כך, רק לאופן דיבורה
פלש, אותו משהו, אם כי התיקון בא במהרה, ושמענו אותו עוד באותה
השיחה, בהמשך, כשסיפרה על נפלאותיה ועל התודות הרבות שקוצרה.
כאשר שוחחנו עם הדודים מאמריקה שאלנו אם קרה לה משהו, אם חלתה
או מה, הא, זה כלום, היא ניסתה מתיחת פנים ולא הצליח לה. מה לא
הצליח לה, ושמענו מסכת ויכוחים, הסברים, הדגמות, בדיקות, לא
רוצו, לא רוצים מה שאני רוצה, אני יודעת בדיוקקק מה טוב לללי,
מביני-י-ים, וכן הלאה, ומוצאה לה מישהו שהסכים אם היא כתמורה
תיתן אורוקלים לכמה מהמתחרים שלו, וזה מה שיוצא.
אימא לא השתכנעה. יונה כן, רוני גם, ואימא אמרה דיה לצרה
בשעתה, בעיקר עכשיו שיונה בהיריון, למה לנו לקלקל. הסכמנו.
סיכמנו. יונה ורוני לא ראו דבר, אביו של רוני אף הוא היה סבור
שמראה היה התשלום עצמו ותו לא, אימא והשכנה לא רצו לשתף אותנו
במה שראו על פניה, כך נהגנו מרגלית נתניה ואנוכי - סוד נוסף
שהיה למכשול אילו נעצנו בה עיניים, סוד נוסף שיצא ממחבואו
אצלנו בעזרת נתניה, אתם השתיים אל תדאגו, לא נאמר דבר, אפילו
בינינו אנחנו לא מדברות על זה, אבל הכוהנת הגדולה בצרות, רק
שיהיה אחרי הלידה, ואם אפשר - אחרי החתונה של מרגלית. כי
למרגלית כבר היה תאריך ברבנות, עם החבר שנבדק הוא ואחיו והוריו
וכל מי שהיה קשור בהם ולא דקדקנו בדרגות הקשר - שום מוזרויות,
שום הפתעות, שום בושות לא רצינו.
ולא טעינו - לא על אודות משפחתו של בעלה לעתיד של מרגלית, לא
על אודות מצבה של הכוהנת הגדולה. הבעיה שעומדה על הפרק -
הפרמוניציות. מה עושים אם היא מפרשת אותן כסימנים לאסון אצל
יונה ורוני בדבר תינוקם השני, כי זה יהיה אסון שיפקוד את כל
המשפחה. עדיף שיונה תדע שקורה משהו אחר, ושיידעו גם רוני
ואביו, אמרה אימא, השכנה הסכימה, כולנו הסכמנו, עכשיו יש לדאוג
לשליח ציבור. אני, התנדבה השכנה. תבדקי קודם אצל הגינקולוג אם
יונה יצאה מכלל סכנה, ביקשה אימא. כן. יתנו לה ויטמינים להבטיח
כי שלום לשניהם, אבל אין כל סכנה אורבת לה ו/או לתינוקה.
היריון אייזן-בטון, ויונה הפעם אייזן-בטון.
רוני ואביו שומעו אותי וקובעו שאני יש לי אורוקלים גרועים
משלה, דיווחה לנו השכנה, אבל יונה הבינה ושתקה, כנראה הבחינה
כבר בסימנים מדאיגים והעדיפה לא להטריד אותם, אולי למען עצמה,
הלוואי, כי מצפה לה תקופה קשה ממש. בכל אופן, שתדעו לכם
יפה-יפה, לא אומרתי מילה עליכם, מבחינתם אלה שיגיונות ותעתועי
שווא תוצרת עצמית, ואפילו הציעו שלא אספר לכם דבר וחצי דבר על
הפרמוניציות שלי. כמובן, יונה לא טיפשה, אבל הצטרפה. אני מאחלת
לה מכל הלב, באמת, שתזכה לראות נכד, או נכדה, אמרה אימא בנימה
עגומה. היא מוזרה, היא אגואיסטית, היא אגוצנטרית, נכון, היא
מונופוליסטית ועוד, אבל בשם האלוהים, שתזכה. ולא חשוב מה יהיו
הפרמוניציות שתפזר.
ופיזרה. ולא יכולנו להאמין למשמע אוזנינו. ליונל'ה שלללה היו
כבר ספקות לגבי שפיותה, לרוניל'ה שלללה התעוררו מכרסמים
שנשיכתם פיצלה את לבו, לאביו היה גדוד שלם שקם מרבצו ואיים
לכתר את מעוזו, לפלוש פנימה ולהעבירו, אותו עם דעתו הצלולה,
למחוזות זרים. ואילו היא, הכוהנת הגדולה בכבודה ובעצמה, החלה
מבינה אותות ומופתים מוזרים שונים ומשונים באופנים חמקמקים,
סמליים מדיי, מטריפים אפילו אותה, מנשנשים את לשדה, מרפרפים
ומנערים את תאיה כולם, מושחים גוני אפרפר וירקרק בתוך ורידיה
ועורקיה, מטפטפים כתמי צהבהב על עור ידיה, מושכים את קמטי
עיניה מעלה והצדה - אתם רואי-י-ים, המנתח צודק, זה עניין של
זמן, הצלחת הניתוח הייתה מובטחת כמו שהוא אומר, אני אכתוב לו
מכתב יפה-יפה ואשלח לללו מתנה יפה-יפה, והויה יכול להיות הכול
טוב ויפה, באמת, אלא שאז הכוהנים שלללי אומרו לי משהו קשששה,
אתם שומעי-י-ים, ואני אומרתי להם שאני צריכה לחשוב. בעלה נראה
מוטרד בעליל - או שהבין שהיא חלתה, או שהבין שדעתה התערערה, או
שגם וגם, והגרוע מכול - הבין שלא יוכל להשתיקה, ובוודאי שמע מה
היא רצתה לספר. וטוב שעליה לחשוב, כפי שהבטיחה. לעת-עתה. אנחנו
ישבנו איתם יחד . יונה הבזיקה מבט מהיר לעברנו. אין חדש תחת
השמש. רוני הבזיק זרמי תחינה אלינו. נייט, עדיין שום חדש תחת
השמש. אביו הבזיק אותות מצוקה מהססים ונבוכים לעבר אימא, ממנה
לעברנו. כלום. כאן לא יהיה חדש תחת השמש, גם בחזית הזאת אין
שום חדש, למי צלצלו הפעמונים לא שמענו, כאז כן עתה ועד עולם.
וחוץ מזה - אין שום חדש. ההיא דיברה ודיברה סחור-סחור, אנחנו
נשמנו סחור-סחור, רצוי שתיהנה מקשבנו הרב.
אבל אומרתי להם שאני עדיין צריכה זמן לחשוב, הכריזה כעבור
יומיים-שלושה. היא רואתה את כס הכוהנת הגדולה, היא רואתה את
ההכנות, היא רואתה. פוסקתי, אמרה. בעלה נראה אומלל. רוני נראה
מטושטש. יונה נראתה בהיכון. ציפייה מתוחה. עיניה זהרו, האיפור
לא כיסה את צבעיה, הלבוש לא השפיע לטובת הגוף המנומר מעט,
מתי-שהוא צריך לקחת אותה לבדיקות, הציעה אימא כשחלפה לידו
כאילו להגיש לו פירות. הנהן. הפוסקתי תלה וטייל לו על חבל מתוח
- לא ידענו אם פסקה פסיקה כלשהי, אם פסקה להשתתף בהכנות, אם
פסקה לספר, אם פסקה להבין. רוני טרף את השתיקה. אז מה פסקת,
אימא, וקולו של תינוק מתפנק, פוסקתי, פוסקתי, אומרתי שאני עוד
לא מרגישה טהורה במידה שהסטונדורטים דורשים, אתה מבי-י-ין
רוניל'ה זה כובוד גגגודוללל, זה מחייב היטהרות מוחלטת, מומש.
ועכשיו אני רוצה זמן ליונל'ה שלללי,
אבל היטהרות מוחלטת זה רעיון אדיר, הסיקה
אימא וסיכמה בשביל בעלה את תוכניתה, תחת התפאורה המתאימה היא
לא תדע שעושים לה בדיקות, קח אותה לרופאים טבעונים, אולי ד"ר
נצח עדיין חי, זה אי-שם בין רמלה לתל אביב, אבל ד"ר נצח כבר לא
חי, או הפסיק לעבוד, והוא היה אמור להיות הפתרון האידיאלי, הלא
חי והיה קיים כשלושים-ארבעים שנה אחרי הסרטן, ובראש ובראשונה -
היה דוקטור לרפואה ולא שרלטן או פנאטי. עדיין שמו הכריז עליו
מעל גג הרעפים של ביתו. איש לא ענה, בכל זאת, כך שחיפשנו
תפאורה במקומות אחרים, וזו נמצאה. היא בלעה את הפיתיון. ואת
הכדורים. את מחטי ההיטהרות נעצה במו ידיה מבלי להבחין
בצינוריות שהעבירו את החומרים שנדרשו לקביעת מחלתה, אחר כך
לקביעת הטיפול, חלקית, אחר כך שמחה לקראת ההקרנות שסימלו
בעיניה קרניים מופלאות, קושה, קושה, ההיטהרות מחלישה אותי ואני
רוצה לטפל ביונל'ה שלללי, רחמנות עליה, באמת, תעשו איזו-שהיא
הפסקה, שתוכל להגיע ללידה, הטיפולים הופסקו לתקופת מה, נראה
קודם מה התוצאות, אבל איש לא דיווח לה והיא קיבלה טיפולים
מדומים, אין דרך אחרת לחדש אותם אחר כך בלי שהיא תבין, הסבירו
הרופאים,הרבה פחות קושה לי עכשיו, ההיטהרות מומש טובה לי, אני
רואה על העור שלללי, כי עורה היה כעת שקוף, מתוח, וטוב
שרוזיתי, כך אני מתאימה יותר לתפקיד, רק עור ועצמות הייתה ולא
הבינה, והנחנו לה לנפשה ולחלומותיה.
הפוגת הטיפולים אוששה אותה, הפוגת הסבל שימחה אותה, הבדיקות
הראו מצב חמור ומחמיר, היא הוסיפה להשתתף בטיפולי דמה, וכאשר
פתחה בזוועות חלומותיה ראינו זיק תובנה שבישר רעות. אולם
מנגנוני הגנה כשלה טרם שוכפלו, או שובטו. מצאנוה מתפתלת לפני
יונה ורוני, מחפשת כיצד תבשר להם את בשורת הכוהנים הגדולים,
איש מאיתנו לא לעג עוד, בירכנו על כישרונותיה, חששנו מפני
נבואותיה, אבל אנחנו בריאים, באמת, שתספר מה שבא לה. בלי
צנזורות. כמה עוד נשאר לה לחיות, למען השם, נתגבר על הכול. לא
יכולנו להעלות על הדעת את ממדי תפארתה, את עושר חלומותיה, את
מגוון אמצעיה, את מוחשיותן של הפרמוניציות שחזתה בהן וחשה
בעורה הסדיק כעת, את הממשות של הטקסים שהתנפלו עליה, על בעלה,
על יונה ורוני - על כולנו, רשת בלתי נפרמת שצמצמה עצמה באחזה
בנו, חופני חול שזרזפה עלינו וכל גרגר מכה-פלישה-תקיעה-חדירה,
זרמי מים קדושים עכורים שלא שאלו אותנו על רצונותינו, נחילי
דבורים וצרעות שהחליאו את דמנו, ופרטי פרטים למכביר, בלי מנוס
מדימוייה, כולנו עד האחרון שבינינו אקטיביים במצב סביל אבל
בלתי נסבל, עומדים בגבורה עילאית-צה"לית ונופלים לרגליה כמו
זבובים מופתעים, שותקים ושותקים הלאה כי היא מבינה דבר אחר,
הסבירה השכנה לכולנו בהזדמנות כשהיא ובעלה לא היו, ואלה רק
ההכנות, לא לשכוח. עוד מעט יתחדשו הטיפולים, אם כי מי יודע, אם
מצבה אנוש לשם מה לייסר אותה, שבועת היפוקראטס, נכון, טוב
ויפה, אבל. האבל היה הפעם התלוי התורן.
בוקר אחד ראיתי את פני אימא ונבהלתי. היא שבה ממשמרת ונראתה
אחר בכי ממושך. פני השכנה אף הם נראו משונים. מרגלית ונתניה
הבחינו בעב שהותיר דוק ודמעות בעיניי. משהו קרה, שיתפתי אותן,
אולי היא והשכנה יודעות משהו שאנחנו לא יודעות. אני בהכנות
לחתונה, העירה מרגלית, ועוד לא נחתי מהבחינות, בואו נשאל את
השכנה, שאימא תנוח, ממילא היא לא תספר. והשכנה לא אמרה הרבה,
יש עוד דרך ארוכה וקשה, ומי יודע, אולי גם לאימא שלכם יש
פרמוניציות. לא ליהגה, לא פירשה, הגם שהבטיחה לנו שאין שום קשר
בין בריאותם של התינוק, יונה, רוני, חתונתה של מרגלית וכל
אירוע משמח באשר הוא העומד להתרגש עלינו - ובין פניהן. פקפקנו
בדבריה, אמינותה לא הייתה אמינה כלל ועיקר. יציבתה אמרה עד
כאן, להתפזר איש איש לענייניו. תרגיליה להסחת דעתנו הועילו.
ואימא ומה שהיה לה, או לשתיהן, נשכחו מלב.
עד אשר היפוך היוצרות השיג אותנו.
עורה של הכוהנת הגדולה כבר היה פריך, גם עצמותיה זעו חופשיות
לעיני כול, נתקפנו כעס מהול בבהלה וחרדה לעצם קיומנו על
אטימותה ובורותה, ידענו כי בזמנו הבחירה הייתה בידנו אבל לא
עתה, ושתקנו הלאה, הלאה, רגזנו ומלמלנו שטויות, זה יעבור,
נאכלנו לתיאבונה בקידושיה והצגותיה, איזה בוקר אומלל מצאנוה
בבגדים שקופים, כמו תינוקת, גלימה זוהרת, שרביט זוהר ומפזר
ניחוח מחניק וכבד, מונף לקראת כל מי שאך זה נכנס וטרם התכונן
נפשית, כריות וכסתות הונחו בערמות סביב קערה, או אגרטל רחב כרס
וצוואר שטוח, זרועה ענדה מיני צמידים ופעמונים, נעלה מעין
גרביים, בירכה ופטפטה וליהגה ללא הרף לך תדע באיזו שפה, או
דיאלקט, פיזזה ורקעה ברגליה פעם בפעם, המטירה עלינו עלי כותרת
של פרחים שאף להם ניחוח יבש, נבול, בלוי, והושיבה את כולנו
אחרי שנעלה את דלת הכניסה וניתקה את הטלפון. מה עשינו שם
כולנו. ועוד בבוקרו של יום חול רגיל, שגרתי. באמת. מהבעת פניה
נבעה ידיעה בהירה, היא ידעה - ידעה: באותיות קידוש לבנה -
שכולנו נתאסף. אפילו השכנה פקדה אותם באותן השעות, והיא ואימא
ישבו. ישבו כי ישבנו. עיניהן היו מרוקנות מכל הבעה. אביו של
רוני נראה מוטרד, ולא בשל מערומי אשתו. רימה בצבצה בינות המראה
הגרוטסקי. ואנחנו הזענו, כולנו, כאילו נמצאנו בסאונה ונתונים
בסד. הכוהנת שינתה תנוחה. ומה עכשיו.
הכוהנים קובעו תאריך. סופית. ומה עכשיו.
יונל'ה שלללי את תלדי הרבה-הרבה לפני החתונה של אחותך.
אימא והשכנה הוסיפו במבען.
יונל'ה שלללי תלדי לפני התאריך שאלה נותנו לך. תינוק בריא
ויפפפה מאווודדד. אתם כבר תהיו שלושה בחתונה של מרגלית, אתם
מביני-י-ים.
אימא והשכנה עדיין בשלהן.
אביו של רוני הפך ראשו. עיניו מצאו מנוחה במבע כשל אימא
והשכנה.
ועכשיו החלק הקושששה קושששה.
נאטמנו כולנו. שמענו - קולה הטריח את ענני הקטורת וננעץ מתחת
לציפורנינו - את דברי הכוהנים, פסיקתם, הליכיהם, תביעותיהם.
ראינו את השילוש הקדוש, לא זה הנוצרי, שלושה נחשים טובי מבט
שלושה נחשים שום קשרי-דם לא דם קר לא דם חם
שום קשר משפחתי עם הנחשים של ילדותי המוקדמת אין שם
איש רע אימל'ה מה קורה שלושה נחשים ישבו
באוויר והביעו בכובד ראש את הסכמתם לדרישת הדחיפות של הכוהנים,
את אלה דמינו לשמנים שלווים המפרים נדר כלשהו בפנותם אלינו,
הלא שמענו זזזווומממ שמענו את משק כנפי הפרפר
מסין ועד כאן, טעות, מכאן ועד סין, שמענו את קולם, של
הכוהנים, את לחשיהם בבבזזזזז את לחשיהם בעת
ההתייעצות עם אדוני השילוש הקדוש, ראינו הבבבזזזים
והזזזווומממים מטריפים אותי
לא רואה זבוב לא רואה יתוש לא רואה דדדבורה לא אבל
ראינו כיצד נראה אולם הכתרתה, מכאן, הכניסה מכאן,
והכוהנים והשילוש הקדוש נראו סלחנים כלפי ההשתאות הגלויה שעל
פנינו, מכאן, ואנו נמצאנו מרקדים, אפילו רוני, אביו
התשוש ויונה מרקדים באלם, והם מובילים אותנו בכוח
עליון, אנחנו בסרט-בתוך-סרט ואלה יידעונים והיא
הכוהנים הגדולים אינם זזים ממקומם, ובכל זאת אנחנו חשים
בדחיפה, אולי אולי הנחשים אבל לא הנחשים
גשו הנה, התקרבו-נא, הנה החלונות, אבל אין אין זכוכיות
ראינו אין משקוף החלונות גשו הנה,
התקרבו-נא לחלונות
אין רואים דבר מעברם האין-סופי, ככה ככה נראה
האין-סוף, בלתי נראה, בלתי בלתי קיים, בלתי מאיים,
והופנינו עורפי כמו נתפס כאילו חישוק מקיף את ראשי
ועכשיו עליי להביט מעלה, כולנו מביטים מעלה אבל זה ניחוש
שלי, הנה הנברשות, איפה, כאן, כאן מולנו ושם מולנו,
בינינו, כן, אין נברשות כפי שהכרנו, אלה הם כרובים, כאן משכן
הכרובים, כאן קדמת עדן, לא, זה שם של ספר, ג'ון סטיינבק
אני זוכרת הסרט עם ג'יימס דין האלמותי שמת אני זוכרת אז
מה עם זה, איך כתוב איפה ההשכלה שלנו מקרטעת,
אבל אלה כרובים, אין לי ספק ניסיתי להפנות מבט אל אימא
והשכנה אבל לא יכולתי להזיז את הראש העייף, החישוק נעלם, נדמה
לי, אבל וסוף-סוף משהו מוכר, הווילאות, כאלה שמופיעות
בתיאורים הספרותיים של כל כך הרבה רומנים דביקים כמו האוויר
בחדר, סנטימנטאליים, היסטוריים, כך מהם אני יודעת הכול
על-אודות המחצלות, מה עם מה עם בעלת הפרמוניציות
אוויר אוויר אני רוצה, צלול איפה נתניה
נתניה מה היא עושה נרדמה הופנטה אימל'ה מה עם
נתניה שלושה נחשים טובי לב בונים משולש אין סכנה
אין נשקפת סכנה כולנו כמו מחייכים בלי שרצינו אבל זה
ניחוש אני לא מצליחה לשנות תנוחה כן, שיניתי,
שינינו ושקענו עוד יותר בתוך המרקם הדקדנטי של בעלת האוב,
הרגשתי או ניחשתי שכולנו הרגשנו נופלים, כמו בחלום, לפני
שמתעוררים מעמידה בעברי פי-פחת, או מיד לפני שנופלים מהמיטה,
והנה נמצאנו יושבים ומסובים ורואים איפה כל
נטלה על השולחנות, מבינים מעצמנו מתי נוטלים ידיים, מה כתוב
ברקמה של כל מפה, מפית, ריפוד, אילו חוטי זהב וכסף
מעטרים מה, ואנחנו מטושטשים אבל אין דבר, יש דברים,
הרבה, הנה עלינו להבחין ולזהות אילו עלי כותרת נתונים בגביעים,
מה יוגש, מתי מתי יין רימונים, מתי אני רוצה
לדמיין סרט של וולט דיסני, דמויות של סרטיו, איך ייראה השד מן
הבקבוק מזלף שמן זית זך. מבטלת את הדמות, אני רואה את
פופאיי ושמן-זית משיבים את דמיוני הדחוי מסרסים
אל תירא אל תיראי אל תיראנה כולם סריסים, כולם
קדושים, כולם משמיעים קול שמימי של קונטרה-טנור, הכוהנות
מזמרות בסופרן, והכינור. והנבל. איפה וולט דיסני ואיפה הם.
והחתולים הגדולים הרובצים שבעים. ואין רואים את טופריהם. אין
צריכים אולי טעינו והם קודמים לשילוש הקדוש. מה עוד לא
ראינו באולם. קשתות גבוהות. מרבדים רכים. אבני אזמרגד ורובין
ויהלום בלבד. משכר, מסחרר. ובין לבין - שמענו עוד. על
בעלת האוב. הלא כל אלה נועדו לכבודה ולמענה ולרגל היפוך
היוצרות. היא - שם. משם תשגיח על שלום התינוק. על שלום כולם.
עליה להיטהר מדי יום ביומו. נותרו לה ימים ספורים, היא תישאר
עד לאחר ברית המילה, הזמן קצר, המלאכה מרובה, עליה לטבול
יום-יום במי ורדים וחלב עזים. ולהמשיך בדרכי ההיטהרות
שפסקו זמן ממושך מדיי, לטענותיהם של הכוהנים הגדולים.
[אנחנו נענו באי-נחת. בושנו. מי מזייף, מי משטה במי, של מי
המהתלה הזאת, שמא התפאורה נועדה לנו בלבד.] את החתונה של
מרגלית כבר תראה משם, ישובה בכס הרם, הכוהנים הכוהנים
לא שעו להפצרותיה. הכס ממתין אך לה ולהתמהמה עוד - בשום פנים
ואופן לא. יש לפקוח עין אמונה על סדרי העולם הסוערים
והקפריזיים.
אבל זה לא הכול.
בעלה ניסה להניאה מכוונותיה. מבט חטוף לעבר אימא והשכנה פגש
במבטן. והניא אותו מכוונותיו.
האוויר הדחוס היתוסף לשקט הסמיך. הכוהנת הגדולה ריחפה מעט
במנעליה ושיסתה ברצועות עלומות. כרעה על ברכיה. השעינה מצח
ואמות ידיים על כרית מוגבהת. ומה כעת.
בין תפילותיה - סיפרה. אימא והשכנה היו שוב באי-שם, פנימה,
כאילו ידעו מילה במילה כל פסקה בטקסט. כל שורה. משהו מעיב על
האושר. הפעם שמענו בסקרנות ועל אף מאמצי בעלה שנאטום אוזניים,
או שלא נתייחס. קורבנה בא גם בתמורה לחיי הגורם הכהה, כתם חזק
ממנה כאן עלי אדמות, פה ממלכת הגורם הכהה, שם כוחותיו אפסיים
והיא החזקה. שם. הגורם הכהה לא ייעלם בלי עוד חפים מפשע תלויים
בין טלפיו, אין היא חשובה עד כדי כך, כאן, עלי אדמות, והלא
כולנו יודעים כי היא הזהירה בזמנו את יונל'ה, לא לאכול דבש,
והלא זה הפיתוי המסורתי, הקלאסי, והנה ראינו כי הפיתוי גבר
והילדה המתוקה-מתוקה-מתוקה נולדה מתה. הייתה מתוקה מדיי.
והגורם הכהה - כהה כמו דבש, זאת אומרת, לא רואים כהה, רואים
דבש וטועמים דבש.
ארך זמן עד שמזימתה מומשה. חוץ מאימא, השכנה ואני עצמי, איש לא
הבין, אף לא בעלה. מה החנינה המגיעה לי - אין. ואין לתלות את
הקולר על צווארי אותה אומללה. כל שאוכל לומר להגנתי הוא כי
כנראה נרדמתי משוכרת לשנים ארוכות מדיי, כי רק בעת האחרונה
התובנה השיגה אותי, כי היו דובים והיה יער, והייתה כוורת, והיה
דבש.
הטקס עוד לא תם.
לא ידענו כיצד לחלץ את עצמותינו שנהיו פריכות וכמו הריעו
לתנועותיה. מתחת לכסת כבדה נשלף תוף-מרים, מאצל האגרטל, או
הקערה, נשלף סרט לח, דביק. הכוהנת הגדולה פתחה במעין מחול,
פמפמה, המהמה, רקעה, הסתחררה, עכוזה הורם אל על, ארכובות רגליה
הבליטו את ברכיה, בעלה טמן ראש וידיים בין שוקיו, היא פישקה את
שוקיה-היא, מרפקיה כמו נפרמו, מבושיה נחשפו, רוני נמצא פתאום
רוכן, ראשו מוטה בין כפות רגליה, ידיה השיבוהו אל כסתותיו,
ראינו את הסרט דבוק אל מצחו, סחרור נוסף, פעמונים מצלצלים,
תוף-מרים מלוום, סחרור נוסף, נפלה, מפושקת איברים, על בטנה
וברכיה, על כל-כולה המלמלה הייתה לחופה, ושקט.
קבס אחז בכולנו. בעוצמה. בלי רחמים. טיפות בוהקות זלפו מן הסרט
שהודבק למצחו של רוני, זלגו על גבותיו, השיגו את ריסי עיניו,
טפטפו בכבדות, רוני נראה מתוח, מתוח מדיי, עיניו נותרו פקוחות,
הבנו שריסיו דבקו בעפעפיו וכי עורפו חרוש אף הוא, ואחר רגעים
שבהם היא טרחה בשתיקה מעיקה, הסירה את הסרט בעזרת מטפחת, מחתה
את עיניו וגבותיו, במטפחת שנייה קינחה את שארית הטיפות, גם
מעורפו, רוני נשם, היא ביצעה תנועות מספר מעל ראשו, שמענו
במעורפל שזאת לידתו השביעית במספר והמוצלחת והמבטיחה ביותר,
כעת נכונים לו חיים ארוכים וטובים, יונה היא בדיוק האישה שעמדה
ברקע והורשתה להיות נוכחת בלידתו כי היא האחת והיחידה, הנה באה
העת לבשר בשורות, הנה רגלי המבשר קלילות, בן שני יהיה להם,
חיים ארוכים ושלום לכול, בל יעכיר הכתם הכהה את חייהם ואת
אושרם, הנה ניתנו האותות והמופתים. יסיר איש דאגה מלבו, היא
ניתנה, היא התמסרה, תהילת הגיבורים לכוהנים, מעתה ועד עולם.
התישה אותנו. באנו לידי רמת אטימות שלא ידענו, אדישים לגוף
שמרד בישיבה הרפויה, אדישים לריחות, לענני הקטורת, לעצמנו. היה
חשוך. אפל. לא ברור לי איך ומתי קמנו, אם התהלכנו כדי לשוב
לשיווי המשקל, אם שתינו דבר מה, ובכלל - מה היו המעשים שהסכנו
לעשות והצלחנו בהם על אף מצבנו הקשה, המסורבל. הרי היינו
המומים, מטומטמים מכל הצרמוניה, ואם לא היה בה די, לא ידענו מי
מרמה את מי, מי הזייפן למופת - אולי עדיין בארצות הברית ידעה
היא על מצבה. השארנו אותה אצל יונה ורוני, מיהרנו הביתה עם
השכנה, אימא עסקה ברקמה עדינה ואמרה לנו נו, היא לא כל כך
אגואיסטית, ככלות הכול, ויודעת להיפרד בכבוד. ומעוררת כבוד.
הקשה עוד לפניה. ולפנינו. השכנה לא רצתה שנמשיך באבל, בואו
נכין ארוחה טובה, קלה, שמן זית זך כן, כי זה טעים, אבל שום
בישולים מעיקים, ובלי ניחוחות במידת האפשר, בואו אליי, יהיה
יותר קל, כבר יש לי ירקות ופירות על השיש. מטבחה הצר והארוך,
שנותר כפי שהיה במקור, היה בכל זאת נוח דיו לכולנו, ידענו
להסתדר בו מלידה, נכון לומר. לפני שישבנו לאכול שמענו את צלצול
הטלפון אצלנו, פסק והתחדש מיד אצל השכנה. רוני. ההורים הלכו.
אנחנו שנינו גוססים. בואו אלינו. פתחנו את כל החלונות
והתריסים. אני יוצא להביא אוכל מוכן, הזמנתי אצל המסעדה כאן
על-יד. מזל שאוהבים את יונה והסכימו. אני יוצא וחוזר, יהיה חם
וטרי אם תזדרזו. תבטל. בואו אתם שניכם אליי. או אל תבטל, יהיה
לכם לפעם אחרת. אבל תדעו שהארוחה תהיה בסגנון קל. תודה לאל.
בסדר, תודה, בשמחה. מיצים מותר להביא, אני מקווה, כי אביא גם
אם לא תסכימו. ואולי פירות. יש לנו בשפע. נו טוב, מה שתגיד.
בואו, עמדנו לשבת ולהתחיל. השכנה פנתה אלינו מיד אחרי שניתקה,
אף לא מילה על כל הטררם. אף לא מילה. תודה לאל, ניתן לכלות את
כוחותינו, את זעמנו, בשיחה על אודות מרגלית וחתונתה. מה שלא
יהיה, מה שכן יהיה - קישתא, החוצה.
והכוהנת הגדולה ניבאה אל נכון, יונה ילדה תינוק בריא, ורדרד,
שישה שבועות לפני חתונת מרגלית וארבעה וחצי שבועות לפני המועד
שקבעו לה, בדיוק בתחילת החודש התשיעי, ברית המילה נחגגה ברוב
הדר ופאר, היה ברור שהאישה המביכה הזאת גייסה כוחות מעולמות
לא-לנו לטובת הכלל והפרט, הייתה שקופה כולה, ורידיה וגידיה
נראו צמודים לעורה ועצמותיה, חייכה, בעלה היה הסנדק, הרך הנולד
נמסר לידיה כמה וכמה פעמים, ישבה רוב הזמן, בירכה במאור פנים
כל אחד ואחד, יונה לא משה מאצלה, ואחרי הברית, כשהתינוק בכה,
היא בעצמה אמרה לה יונל'ה, עכשיו התינוק רוצה את אימא, רוצה
לינוק, נכון חמוד, חלב טוב יש לאימא שלך. מחזה הורד במו ידיה
מעל הבימה.
שלושה ימים לאחר הברית, כאשר כמעט הגליד החתך, הוחשה לבית
החולים. ונרדמה. בעלה נשלח הביתה, לנוח, להתכונן ללילה ארוך
ומייגע. כך גם נאמר לרוני. עוד יש זמן. אולי זה לא הסוף. האישה
הזאת עקשנית מפרד, אם החליטה שתקום - תקום. אצלנו אימא התהלכה
מהורהרת. טמבלים. לא מבינים. היא יודעת בדיוק מתי חייבים
להסתיים השלושים כדי שכולם יהיו בחתונה של מרגלית. עוד לא למדו
להעריך אותה. טמבלים. היא תסיים על פי לוח-הזמנים שלה.
וכך היה.
היא מתה לבדה, אולי בשנתה. אם כי לא ידעו פרטים בוודאות -
פשוטו כמשמעו: כאשר עובדי הצוות חזרו אליה כבר לא הייתה בחיים.
בלי צינוריות ו/או ניסיונות להחיותה. בלי השפלות. בלי קהל.
החברה-קדישא קבעו: גווייה קטנה ושקטה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.