[נו טוב נעזוב. נתניה לא לפתוח, בואו שתיכם, חיכיתי שתגיעי
עמליה, אני רוצה שנראה כמה חולצות בבן-יהודה.]

למחרת היום ראיתי את נתניה מארגנת את הבובות שלנו, קיבלתי רשות
מיונה אמרה לי והלבישה חליפה לבוב הגדול שאחותנו הגדולה קיבלה
כשחלתה באבעבועות רוח, גם ממרגלית אמרה וראיתי את הבוב שקיבלה
מרגלית בהזדמנות האבעבועית שלה, ואני מתארת לי שלא תתנגדי
וראיתי את הבוב שלי ישוב לצד בובה צילי ואת הבוב של נתניה ישוב
לצד בובה זהבה, אני מארגנת חתונה הודיעה והמשיכה לסדר, אנחנו
הכלות הודיעה והגישה לי הינומה, אני לא, אמרתי לנתניה, אני עוד
לא רוצה להתחתן, נרתעתי, אבל למה עמליה, זה יכול להיות מקסים,
שני הבובים נראים חתנים יפים, 'ני לא יודעת למה לא אבל לא בפעם
הזאת, אולי בפעם אחרת, 'ני חושבת שחתונה אחת יהיה יותר מתאים,
נתניה ראתה מתחת לעורי, שוב נרתעתי, כן, אני בטוחה בזה, בגלל
זה אני לא רוצה עכשיו, זה יקלקל את השמחה שלך, נתניה נראתה
מאוכזבת, שוב האינפנטה של ולסקס שאינה מותרת לתצוגה, מי יעמוד
לרועץ בדרכה, לא אני, יש לי רעיון נתניה, את יודעת מה, אני
אביא אותך לחופה, נתלבש יפה, מאיפה השגת את ההינומות, מהארגז,
יופי, וכל השנתיים הגדולות שהייתי גדולה ממנה לא עזרו לי,
התרגשתי, כעסתי על עצמי עמליה תסתכלי על נתניה זאת החתונה שלה,
נראתה קורנת אורה ורוך, שברירית,
                                         בדיוק כמו שתיראה
בחופתה,
                                                    כך
נראתה בחופתה,
איפה האינפנטה של ולסקס ואיפה נתניה, האינפנטה יש לה מזל
שוולסקס לא ראה את אחותי, כי כל השנתיים הקטנות שהייתה קטנה
ממני נראו לי דור שלם, כאילו היא  עדיין בגן העדן בעוד אני כבר
מתייסרת בין בני תמותה גדולים, רגילים, מכשפות, מדיאות,
חתולות, חתולים, עניינים. חרדות. מי עכשיו האחראית למצבנו.
למצבי. ששש  ששש  ששש  יד לפה. עוד אשתפך ויהיה מתקתק
ומלודרמטי אם כי אין לי מושג מה עושה כאן הדרמה. ניחא.
כל זאת עוד לפני שקפצתי כיתה.
 
-ני שתקפצי כיתה.
אלוהים תנהג כלפיי קצת במידת הרחמים. אל תניח לי לשוט על נהרות
בבל שם ישבתי גם בכיתי בחולמי על-  על-  על-  איך אני יכולה
לזכור על מה, הידיעות- דורשת התייחסות. בזוכרנו את ציון. אם זה
השם   איזה שם   אני שוב מסתבכת  
'ני חושבת שיהיה הרבה יותר יפה אם לא נפריע להם, לא יסרבו זה
בטוח,
אבל היא באה הבוקר והזמינה את כולנו בשם שתי הדודות המשוחררות
שלה, מה איתך,
'ני בכל זאת לא נראה לי, אני אשאל את ההורים שלי, שיהיה אצלנו
בחצר,
המצבנו (שהייתה גם אחראית על מצבי, לפחות במידת מה) נראתה
לחוצה כמו חרסינה שרוצים להדביק בכוח והקיר לא מתאים לה,
גושים-גושים שולפים ציפורניים, מפריעים ושורטים, אלוהים, אלה
לא גושים, אלה שמונה ברנרדה-אלבות,
היא צודקת, לא אצלם, לא נאה (הצטרפותי באה באיחור, גם אל חצרה
של המצבנו לא רציתי להגיע),
אבל הם הזמינו, ייעלבו,
'ני מציעה שנעשה חגיגת פרידה לעמליה וחגיגת קבלה לחדשה ואז לא
ייעלבו חזרה האחראית על הצעתה,
זה יכול להיות אצלנו, יש לנו חצר משותפת הציעו השתיים שלא
הוצגו, ויהיה הרבה-הרבה יותר קל, פחות עבודה להורים,
'נחנו מנדבים את ההורים שלנו כאילו זה כל מה שחסר להם, עם כל
מה שיש להם על הראש נאנחה הידיעות-אחרונות,
כן נכון, אבל גם נכון מאוד שהכי טוב שנחגוג לעמליה ולחדשה בבית
של מישהו אחר, מספיק ניצלו אותם, שיקבלו פעם,
מה יש,
מה, את כבר מתכננת שיבואו ההורים עם כל המשפוחע חקרה האחראית,
כי אם זה ככה אז אני לא בטוחה שההורים שלי יסכימו, זה כבר
פסטיבל הזמר, גדול נורא, כמעט חתונה, לא מה באמת, זה מוגזם,
אני אשאל את ההורים אם אפשר בגינת הגג שלנו,
'תם יודעות מה, נשאל את ההורים ומחר נהיה הרבה יותר חכמות.
נו אלוהים תודה, קצת ממידת הרחמים אתה נוהג בי, אילו יונה
הייתה כלת השמחה היינו שומעים מזמן את מזמוריה ותהלליה
וקינותיה על עונינו המרוד והייתי שטה בנהרות המטבח ומפליגה
לעבר הרי החושך, העיקר לא לשמוע שוב את הפזמון,
איך נעשה מסיבה אצלנו,
לא יונה יקירתי, אין צריך אצלנו, חוגגים לי ולא אצלי.  

וחגגנו בחצרן המשותפת של השתיים הנ"ל.

מזמן אין לי אשליות אמרה אחת משתי המארחות שלנו (לא ידעתי לגבי
מה כי הייתי בשיט מקסים לעבר גדות האופק, מה לעשות, עוד לא
נבנו רבי הקומות שמצמצמים אותו, ואני קצת נוסטלגית, מזדקנים),
אלמד ואהיה פרופסור, אולי יתאים לי, אני עולה במשקל בקצב
רצחני, כל שעה מביאה לי כמה גרמים במתנה חינם-אין-כסף (אלה
המשך דבריה של האחת משתיהן),
רק נדמה לך, השנייה ניחמה אותה,
אבל זאת לא סיבה לוותר השמיעה אחת הבודי-לושין,
נכון, יש המון גברים שאוהבים ש-ש-שיש קצת בשר, ואימא שלך רזה
הוסיפה הידיעות-,
כן אבל אבא שלי שמן,
לא שמן, הוא בעל-גוף, והוא רחב, מ'ת'רוצה ממנו העירה השנייה,
'ני רוצה אחד כמו פול ניומן הודיעה האחראית, מותר לנו לחלום,
מה יש, פול ניומן תפוס מזמן,
'ני לא רוצה אחד כמוהו, יותר מדי יפה, אמות מקנאה כל הזמן,
אחיה בפחד, אחד נורמאלי אבל נאה יהיה בסדר גמור בשבילי הודיעה
השנייה בין הבודי-לושין,
עוד מעט יהיו לנו חצ'קונים ולא נחלום אפילו על אחד נאה, האחת
בין הבודי-לושין נאנחה מיואשת,
כולם עוברים את זה, גם אצל הבנים, האחראית למצבנו הצטחקה בקול
עליז שמזמן לא שמעתי מפיה,
תתארו לכם בנות, נשיקות בין חצ'קונים, המצחיקונת/החדשה הצטרפה
(תודה לך אלוהים, סוף סוף היא צוחקת מכל הלב, יש לה צחוק
מקסים, ואפילו מתכוננת לדבר), לא הייתי אומרת שזו תמונה מלבבת
אבל זה טוב מכלום (כל אחת צחקה ממה שדמיינה), ואת לא שמנה, מה
פתאום זרקה בחן לעבר המארחת האחת שלנו, ואת אפילו לא עולה
במשקל, מאז שאני כאן את נראית בדיוק אותו הדבר,
אבל אני צריכה להרחיב את החגורות התלוננה האחת מהשתיים,
תראו מסתכלים עלינו, הנה-הנה, ממול,
חבורת פושעים צעירים,
לשבת יפה,
לכסות ת'ברכיים,
מאיפה הם צצו תגידו, חוצפנים,
מי היה אומר, כן חצ'קונים לא חצ'קונים, שתי האמהות באו עם כדי
מיץ רעננים, אימא תגידי איך עושים כדי שלא יהיו חצ'קונים,
מעט שמן, בלי מרגרינה, בלי שוקולדים, בלי פיצוחים,
אז נמות כולנו,
בלי גלידות,
אז מה כן,
ירקות ופירות ובשר רזה,
אפשר עוגת פירות,
אפשר, כן, אבל בלי שמנת,
נו ככה כולנו נהיה טוויגיות. אז מה הטעם.
אמרתי לכם, אני מצדי ויתרתי מזמן-מזמן על כל האשליות. יותר קל.

'ני לא רואה איך אני יכולה לוותר על כל כך הרבה דברים טובים.
צחקוקים.
תראו-תראו, הפושעים הקטנים האלה חושבים שנזמין אותם.
תעזבו ולא יסתכלו עלינו, ישעמם להם אם לא נתייחס.
בואו נשנה נושא. תגידי עמליה מה יהיה כשתקפצי כיתה.
'ני לא יודעת.
יהיה לך קשה, נדמה לי, אבל מה את חושבת שאלה האחראית - והתפללה
לשמוע מפי שיהיה לי קשה עד כדי כך שאבקש לחזור לכיתה המשותפת,

'ני לא יודעת, האחיות שלי הסתדרו עניתי לה - והתפללתי שהקפיצה
המפורסמת תרווח בשתי שורות את הפסקאות בינינו, ידידות כן,
חרדות משותפות לא עוד,
מ'ם חושבים להם הפושעים האלה, אני הולכת לקרוא לאבא שלי.
כן בסדר, תקראי לאבא שלך, אבל     אבל מה      גם אני הולכת
לקרוא לאבא שלי     אבל      על מ'ת'מסתכלת תגידי      'ני'בקש
מהדודות שלי שנחליף שכונה שלא'קנו כאן      אם אני שומעת אותה
אומרת מה נשמע בנות אני מתאבדת      מאיפה היא יודעת שאנחנו
כאן      אבא תרשה לנו להיכנס הביתה      חרא בלבן זה מאוחר  
לא, הם לא באות אלינו,
ההארץ טיילה בחברת מזרון בית הספר בעתיד הקרוב מאוד, הם באות
לפושעים האלה קראה השנייה משתיהן,
לללא אל תגזימי תסתכלי, הם סתם מטיילות,
נו בנות אתם רוצות להיכנס הביתה, כן או לא, תחליטו,
לעזאזל עכשיו גילו אותנו,
שני האבות נאנחו, בואו תיכנסו הביתה וסוף לסיפור, מה איתך אבא,
אם ניכנס נצטרך להזמין את שתיהן, עדיף כאן, הפושעים הצעירים
לפי הגדרתנו הלכו להם לרעות בשדות תקווה אחרים, או לא, סתם
הלכו, המה נשמע בנות התקרבה, המזרון העתידי בחברתה, אלדין עזב
אותי לאנחות, 'ני לא רוצה שום קשר איתה מלמלה המצחיקונת/החדשה,
בואו בנות הביתה מהר קראו שתי האמהות, האבות אספו כאילו או
על-באמת מה שיכלו, בצרו אותנו כאילו ענבים אלף-אלף ליקב, שני
ענבים לאשכול, ארבע זמורות לעינב, המה נשמע בנ-  נתקל בנפנוף
מלוא שערותינו שעל ראשינו, אף אלה נעלמו מאחורי דלת המטבח
שהייתה פתוחה, נטרקה, ננעלה, המוזה שרתה על ההורים שהשמיעו נו
בנות לרחוץ יפה את הידיים, קדימה, והוציאו ראש מופתע החוצה
מהחלון הקדמי מה הרעש, כלום כנראה, ומחלון המטבח מתחיל להיות
קריר, נסגור את החלונות. היא לא תוותר, אימא, תאמיני לי אמרה
האחת משתיהן, אז גם אני לא אוותר, הנה את שומעת, היא לא תוותר,
אתם תלכו לשטוף ידיים, לא יזיק אם לא יועיל, נכון, שלא יראו
אותנו, ובהיותנו בגיל הגמישות התארכו צווארינו עד שהצלחנו
ידיים לכיור בחדר שירותים עיניים ואוזניים לחלון המטבח, כן
ילדה תגידי את צריכה משהו, תעית בדרך, אביא לכם שתי כוסות מים,
הדלת נסגרה, ההארץ והמזרון נותרו עומדות במרפסת האחורית, שתי
כוסות מים אחת לכל אחת, לא ההארץ שלנו תיכנע זה בטוח, בפנים
אצלכם ראינו את כל החברות שלי, משפט כושל לכל הדעות כי מאפשר
תגובה לטובת כוחותינו בעורף, מה את אומרת, אז יש לך עיני
רנטגן, נו, מעניין, תשתו את המים, אנחנו עסוקים, אבל באמת
ראיתי את החברות שלי, היו כאן, ישבו כאן, הא, קודם ראית אותם,
לזה את מתכוונת, כן, נכון, שלחנו אותם לשטוף קצת את עצמם והלכו
הביתה, כבר מאוחר את יודעת, עדיין יש לימודים, אבל לא ראינו
שהלכו הביתה, לא, אם אין לך עיני רנטגן לא יכולת לראות, יצאו
מהכניסה הראשית, אז איפה הבת שלך, הבת שלי בדרך למקלחת,
סיימתם, טוב, תנו לי את הכוסות, ערב טוב לכם, רצוי שתלכו מסביב
ועל המדרכה, מסוכן פה, אפשר ליפול, מתחיל להחשיך, איזה בית זה
שמענו את המזרון העתידי מזלזלת בשטנה, אין אפילו מנורה קטנה
בחצר, בואי, לא בשבילנו, אבל אני אומרת לך שהם כול-  ולא נשמעו
עוד. נו, מה שמצפה לנו מחר אמרה האחת הכאילו שמנה, מה מצפה
לנו, מה אמרה הידיעות-, נסתדר, מה יש, נסתדר יופי אמרתי, איך,
יש לה כרטיסים לפרמיירות שרק היא הולכת, כן נכון, אז זה השכפ"צ
שלנו כנגד המרגמות,  ומה עם הראש שאלו במקהלה קומפקטית
וסינטטית, אז הנה הקסדה, יש לנו מסיבונת קטנה שלא חשבנו
שתעניין אותה, הרי זאת לא מסיבה של החברה הגבוה, סתם מפגש קטן,
ואת נורא השתעממת בפיקניק, את זוכרת, בטח, אז זהו זה, כולנו
כאילו תקועות כו-ל-נו בחצר בית ספרנו אבל רק ההארץ עם מצאי לא
רלוונטי של תחמושת כבדה, אנחנו אחרי אל-פחד-אל-מגור, ההארץ
תקועה אפילו עם משפטה הפותח, מה-נשמע-בנות פתאום נשמעה רישא
קטלנית מדיי, איך אז זהו, אנחנו לא עושות מסיבות כאלה כמו שאת
אוהבת אמרתי בשלוות נפש, ההארץ הסתכלה עלינו בתדהמה, אבל מאיפה
יש לכם רעיון כזה שאני משתעממת איתכם, תראי הסבירה לה אחת
הבודי-לושין, את תמיד מספרת על המסיבות שלך, ואין מה להשוות,
אבל אני ל-, זה בסדר, יש לך מסיבות טובות ויפות ביטלה הידיעות-
כל אבל- שבדרך, אבל-, אבל מה, תני לה להתבטא הציעה השנייה
מהשתיים, אבל אני לא כזאת סנובית, לא שמעתי שמישהו אמר שאת
סנובית אמרה האחראית, לא, לא אמרנו, וזה גם לא שייך לעניין,
ההארץ הייתה במלכוד, לא יכלה לבקש שנזמין אותה לפגישה הבאה, לא
יכלה לעשות שום דבר עם מה שאמרנו, לא יכלה להביט עלינו מלמעלה
למטה, לא יכלה. חבל שהיא מתאוששת מהר, אני מתערבת על כל מלאי
המסטיקים שלי שמחר נשמע עוד פעם את המה נשמע בנות, דברי
הידיעות-אחרונות. אנחנו עוברות לבית הכרם.
דברי המצחיקונת/החדשה.
חבל, את דווקא נורא נחמדה, 'ני מקווה שלא נפגעת-אולי
אמרנו-תגידי-  זה לא אתם, טוב לי בחברתכם, באמת, זה לא, אז מה,
לא מצאתם דירה באזור, שתיקה ריקה, באמת חבל, גם בשבילינו וגם
בשבילך חבל, את צריכה להתחיל מחדש, חבל נורא. דברי כל אחת
באשכול שבעת הענבים. כן נכון, אבל בלעדיהם. מה, הם עדיין
מציקים לכם, מה יש עוד סודות, אוי לא, רק זה חסר, אין עוד
סודות אבל. אבל. 'ני לא יודעת בדיוק. טוב, נעזוב, עכשיו אנחנו
מציקות לך. יש להם כל מיני אני לא יודעת איך לקרוא לזה אבל הם
רוצים משהו וגם הדודות שלי לא מבינות עכשיו הם הציעו כרטיסים
למשל ולפני כמה ימים הם הציעו לדודות שלי ללכת לאיזה אירוע
ואני לא מבינה אבל זה מטריד הרי כבר אין להם מה לעשות נגדנו
ובכל זאת והם שולחים את-את-את- את הילדים שלהם שיעשו
בייבי-סיטינג כדי שלא אהיה לבד ו- ונמאס. נו טוב, האח הגדול
מעוניין בך. כנראה.
כי יש לה קצת ציצים, כמו שאתם אומרים. אבל לא רואים, בכלל לא,
והיא בכלל קטנה כזאת, זאת אומרת, ממוצעת, והיא הולכת עם הראש
למטה. הא כן נכון. וככה היא מסתירה את החזה. אבל לא יכול
להיות, אז למה זאת שהיא באמת קצת שמנמנה הולכת ישר, והתכוונתי
לאותה האחת מבין השתיים, כי היא סתם קצת מלאה ואין שום דבר
בולט, גם לא תחילת חזה. נו טוב. גם אני הלכתי עם הראש למטה
אמרה יונה, זאת הייתה תקופה איומה. מרגלית אל תתביישי. אני כן.
אבל אין מה לעשות, ניסיתי עם חזייה וזה נורא, זה נראה כאילו
אני מיניקה לפחות, וזה גם נראה טיפשי, יש כמה בנות אצלי בכיתה
ששמות מילוי, אבל הם גדולות ממך בשנה מרגלית קראתי בפליאה, לא
תמיד הולך לפי גיל, זה הכול, השכנה קילפה ירקות למרק, זהירות
נתניה מתקרבת אמרה יונה, אז הם עוברות לבית הכרם בגלל
הנודניקים האלה תרמתי נושא מותר לאוזני נתניה הצעירות
והתמימות. אבל אני לא מבינה, כי- נו-נו-נו-מה-זאת-אידיאה-פיקס,
המשכתי, אם זאת הסיבה, אז הם עושות שטות, הרי גם שם יהיה מי
שיציק. מרגלית יונה והשכנה אמרו מה שלומך נתניה, טוב תודה,
סיימתי את החלק שלי בסידור הבלגן, עמליה מחר התור שלך ואסדר לך
בלגן לפחות כמו- מה קרה, מה אמרתי, על מה דיברתם, לא התאפקתי
אבל התאפקתי, מה אגיד לך נתניה,עולם מסובך. ואני על ספו. או
הבאה בתור. ואני צריכה להבין משהו. לא במיוחד. ומה הלא-במיוחד
הזה. שיש מזיקים, שתמיד יש מישהו שיודע להציק, כל מיני כאלה,
את יודעת. נתניה השוותה את האדום על לחיי עם האדום של עפרונה.
את שקרנית גרועה מאוד עמליה. עוד פעם משהו בעניין בנים-בנות.
תסלחו לי, איכנס לסדר עוד איזה דבר, לאוכפת לי מה, הנושא הזה
כבר יוצא לי מהאף. וגם אתם הייתם כמוה חייכה השכנה. אבל זה היה
מזמן, לפני המבול, כשהייתי קטנה-קטנה כזאת חייכה יונה בטוב לב
אל מרגלית ואליי, שתי שחייניות במערבולות ובזרמי מים חזקים
חמים וקרים לפי רצונם ו/או כיווניהם. מרגלית שתקה. למען האמת
מרגלית, זאת תקופה קשה. תרדי ממנה יונה, אפילו את היית נזירה
שתקנית בתקופה הזאת שלך, וזה היה לא כל כך מזמן, את זוכרת,
יונה נאנחה, אני זוכרת, בתקופה שלמדתי לעזוב את התפקיד של
נציבת תלונות הציבור, חלקית בלבד יונה, חלקית בלבד, מי היה
אומר, עמליה, ממתי את בתפקיד מבקר המדינה, אני לא, אני פשוט
מבינה שכל הנושא מביך את מרגלית, תמונתה של נתניה צועדת לקראת
חופתה עלתה, העברתיה הלאה, ראיתי את מרגלית בתמונה דומה,
אלוהים ואיך אני איראה, ויונה איך יונה תיראה, הלא היא תהיה
הראשונה, ואם לא ילך לה מה יהיה, נישאר כולנו רווקות, כמו שתי
הדודות של המצחיקונת, נורא, ועוד יותר נורא אם ניראה כמו
הברנרדה-אלבות, השכנה קטעה את התדר הסמוי ואמרה עוד שתיקה
לאומית כזאת והיהודים לא יינצלו תוך כדי שחייה. בנות תקראו
לנתניה. אני פה. ומה את עושה. נתניה עמדה כשידיה מונחות על
מותניה, רצינית, אני שוקלת אם לספר או לא, מה, מה את רוצה
לספר, אני לא בטוחה שאני רוצה לספר, אז מתי תהיי בטוחה, 'ני לא
יודעת, זה בעניין בנים-בנות, ו-, זה סתם משהו שאולי זה לא נכון
בכלל, נו ספרי כבר, אני מפחדת שתצחקו לי, למה, כי אני צחקתי
כששמעתי, ככה נגיע למחרתיים ונבשל מרק חדש נתניה, תחליטי, מתי
תגיע אימא, אימא תגיע עוד מעט, ואז סוף לסיפורים, למה, כי
לדעתי זה משהו גס, כדאי לי להתאפק, נו באמת נתניה, אני נותנת
לזמן לעשות את שלו, יופי לך, אבל אני לא רוצה להתאפק, אז שמעתי
שהבנים לוקחים סרגל לחדר השירותים ומודדים למי יש יותר ארוך,
מ'ת'מסתכלות עליי, כולנו אפילו אני כולנו אבל כ-ו-ל-נ-ו יודעים
מה הם מודדים, מה את אומרת שאלנו את השכנה, נכון או לא, מה אני
יודעת, אף פעם לא הייתי בן, כנ"ל צחקנו, ונבוכונו - לא היה לנו
מושג מה לא ידענו.
ואז אימא הגיעה.
יונה הייתה נתונה במה שכינינו הימים הנוראים של יונה והרגעים
היפים והנדירים שהיו בהם הסתיימו תדיר בפתאומיות. לא תמיד
הופעתה של אימא הייתה הסיבה. אבל אימא תמיד הייתה על המשמר.
ראתה, העריכה את המצב, מרגלית נראתה פגיעה מאוד, נתניה ואני
נראינו בסדר, שפיר, יונה נראתה קרבית, השכנה נראתה מאותתת/לא
מאותתת, אימא אמרה ערב טוב, טוב לראות את כולכם, אתקלח ואערוך
את השולחן אצלנו, הנחתי לכם כמה דברים שביקשתם על המיטה של כל
אחת, גם לך השגתי, הגישה חבילה קטנה לשכנה, להתראות בארוחת
הערב. אני רוצה לראות עכשיו קראה נתניה וקפצה מעלה ויצאה
בתנופה של רקדנית ריקודי עם, שיבולת בשדה כורעה ברוח / מעומס
גרעינים כי רב, עוד לא אצל נתניה אבל הנה כך תיראה, זאת החזרה
הראשונה למחולה, וחוללה ולקחה עמה את השמש, כתם מזהב, מרגלית
נאנחה, מתוחה, יונה התרפתה, השכנה העסיקה את שלושתנו בהעברת
כלים ותירוצים כגון אלה, המתח אצל מרגלית פג חלקית, נכנסנו
הביתה, אני רוצה לראות לפני שנשב אל השולחן אמרתי, הנחתי את
שהבאתי ונסתי לפני שרוח הקרב של יונה תשרה עליי, כשנתניה ואני
התיישבנו המצב היה טוב, שמעתי את אימא אומרת וזה טוב, המתח פג
סופית, לא רציתי שישוב, התנדבתי למלא את מקומה של יונה בעזרה
לאימא, רק לא מתח, רק לא קרבות, מרגלית היססה, רצתה להצטרף,
בואי מרגלית ציוותה יונה, היא תבוא עוד מעט, יונה, אני רוצה
לשאול אותה משהו על המורה להתעמלות, ידעתי שאם לא אפרט עד הפרט
האחרון דיני מוות בעינויים, אבל למרבה הפלא ההסבר הכללי תפס,
נתניה אמרה יונה אני רוצה לשאול אותך משהו, חיזוק לכוונותיי,
מרגלית תגידי לי, איך את מסתדרת עם הבנות שכבר יש להם, מרגלית
היססה, אימא הקשיבה, אבל כאילו לא, המשכתי, כי אני מתארת לי
שזה מתחיל לקרות אצלנו, אבל אני הרי קופצת כיתה, ופתאום אהיה
בין הקטנות עם קרש במקום חזה, ואני מתה מפחד, מרגלית הייתה
עכשיו בתפקיד המנחמת והמחזקת, זה לא כל כך נורא נדמה לי, אצלי
היה לי מזל שהבנות היו כמוני חוץ מאחת, שהתביישה כי רק לה היה
קשה בהתעמלות, הנה ההתעמלות שביקשתי לברר, סוף מעשה במחשבה
תחילה, אבל מה קורה עכשיו, מרגלית, בהתעמלות בעיקר, אז עכשיו
אני הכי קטנה בגיל, אבל יש עוד כמה בנות קטנות כמוני ואז זה לא
נורא, רק ה-ה-ה- אני נורא פוחדת שאשאר כמעט קרש, גם הבנות
האלה, אימא כאילו אינה מקשיבה, אימא מה את חושבת שאלתי כאילו
בלי מחשבה תחילה, מרגלית - אהאהא, מרגלית הייתה רעבה מאוד
למילותיה של אימא אלא שחל איסור חמור להראות רעב זה, ואימא
אמרה, לא בקול עורב ולא בקול של תגרנית בשוק כי אם בקול של
פמינה, הנסיכה בחליל הקסם, אימא אמרה כל גוף והקצב שלו
והפרופורציות שלו, מרגלית, לא יהיה לך יותר מדיי ולא יהיה לך
פחות מדיי, הקושי הוא שלא רואים כעת איך ניראה מחר, והמחר לא
יגיע מחר בבוקר, אבל הוא יגיע, אלה ימים קשים בשבילך אני
מבינה, אבל המחר הזה יגיע. ליטוף עדין, אוורירי, אימא שתקה,
מרגלית יישרה את גווה, הנה איזה גוף יפה יש לך מרגלית אמרתי
בהתפעלות, גוף מרומז ועדין אמרה אימא (עדיין מתוך גרונה הכמור
של פמינה, עדיין חבויה בחליל הקסם), מרגלית הסמיקה, אז נסתדר
בהתעמלות, השבתי על כנו את סדר היום שקיבל אישור, נסתדר,
והמורה בסדר, כן עמליה, המורה בסדר. אז אין לי הרבה מה לחשוש,
אם יהיה בסדר שם, שזה הכי גלוי שיש, כבר יהיה בסדר בכיתה
ובהפסקות. אבל את כבר לא תהיי איתי בבית הספר, פתאום אני אהיה
הגדולה שם, זה די מפחיד, את יודעת. מקווה שאדע לעזור לנתניה
כמו שאת עזרת לי תמיד. אימא אמרה אתם אחיות טובות. סיימנו, הלא
סיימנו מזמן, אבל סיימנו והשמעתי קריאה, יונה ונתניה, אני די
עייפה, אל תתעכבו יותר מדיי, חופש-חופש אבל עוד לא.          
 







החופש הגדול הגיע, המצחיקונת ודודותיה עברו לבית הכרם, מצד אחד
חבל באמת כי היא נורא נחמדה אבל מצד שני, שיתפה אותי במצבה
האחראית למצבנו, לא צריך לראות יותר את הברנרדה-אלבות ולקבל
סיוטים בסיטונות בלילות, להתנער ממנה או סתם לשתוק, ביכרתי
לשתוק ושתקתי, מרגלית עדיין נראתה מהורהרת ומוטרדת חצי-חצי,
תלוי, מבהיר עד מעונן חלקית, ממעונן חלקית עד טפטוף קל, השיחה
שיזמתי במטבח השפיעה לטובתה רק במשך ימים ספורים, לא להפריז
עמליה, רק לילה ויום ולילה, גם אימא הבחינה בכך אבל התערבה על
ידי ליטופים בלתי נראים שמרגלית הרגישה בהם היטב, והשפעתם אף
זו הייתה קצרת מועד בלבד, הוא מציק לך שאלתי אותה בהזדמנות
כשהיינו לבדנו במטבח, מי, מרגלית נראתה מדוכדכת, טוב עזבי,
תתעלמי, לא שאלתי כלום, אם כי ידעתי שכן, שהאמצעי
לידיעות-אחרונות עשה רונדלים סביב הבניין שלנו, שהוא
מופיע/צץ/מבצבץ/צץ בלי שעון, ומרגלית סיגלה את ההליכה בראש
מורכן, די מרגלית אמרתי לה איזה בוקר, אל תלכי שפופה, לא רואים
לך שום דבר שאת צריכה להתבייש בו, נראה אותך כשיגיע תורך, אז
כשיגיע תורי יהיה תורך להגיד לי די עמליה, את בסדר גמור, תזקפי
ת'ראש, חיוך משותף, מרגלית אם את רוצה אני מדברת עם אחותו
הקטנה, כמו שעושים בדרך כלל, נו כן, הרי נתניה עזרה להם,
מסכנה, לא ידעה שגם היא משחקת בבנים-בנות, שתינו צחקנו, לא
עמליה, זה לא יהיה לנצח, חיוך אפולוגטי, אנחנו לא נהיה ולא
נחיה לנצח, חיוך פרובוקטיבי, אני צריכה להתרגל, 'ני לא זוכרת
שליונה היה כל כך קשה, גם אני לא זוכרת, אבל כשאני אהיה בגיל
שלך- נו באמת עמליה, זה נשמע נורא-נורא, אבל מה שנורא בשבילי,
מרגלית נשמה נשימה עד הבטן, זה נורא שאני כבר לא אהיה כמו
שחשבתי, מילא, תמשיכי, מה את חשבת להיות, 'ני לא יודעת, חשבתי
שלא יהיה לי קשה, לא יודעת, פתאום קשה לי ויש לי-  סליחה, הרי
את עוד קטנה. מרגלית. באמת. רצית להגיד שיש לך מצבי רוח. שתיקה
מהודקת שפתיים. מרגלית אנחנו דרות באותו הבית, אני רואה, אבל
זה בסדר, זאת הפרטיות שלך. וחוץ מזה - 'ני לא חושבת שגם אצלך
יהיו הימים הנוראים של יונה, אפילו לא במהדורה של מרגלית.
היו.
בשקט.
כמו בפעם ההיא, כאשר נותרה יושבת ואינה מגיבה. כאילו שרעפיה
הליטו איזו הרגשה קשה מנשוא אפילו מעיני עצמה.
לא פעם תהיתי על כך שיונה ואני היינו הגדולות בחדרי השינה,
יונה חזקה ממרגלית, בעצם מכל אחת ואחת מאיתנו ומכולנו יחד,
בנפרד, בכל צירוף שיעלה על הדעת, אבל לעצם העניין: יונה החזקה
והגדולה בחדרן המשותף, ואני החזקה והגדולה בחדר המשותף לנתניה
ולי. כך בעיני נתניה, לפחות. ולפחות תמיד. אני הרגשתי הגדולה
מבין השתיים שבחדרנו, כן, כי נולדתי שנתיים לפניה. באשר להיותי
החזקה - מילא אם בעיניה, אם כי היה לי ברור שרצוי לה לנתניה
להיות חזקה ממני בהרבה, או סתם חזקה, הלא הרגשתי עלה נידף
ברוח. חלומות, סיוטים, נפילות מהמיטה, הברנרדה-אלבות תרמו
תרומה ניכרת לגלריה לאמנויות האימה שמצאה משכן אצלי. מה יהיה.
אסור לי לאכזב את נתניה. ואני בגיל מאכזב.
ואני היומן הבא.
כמעט יום-יום כתבה מרגלית ביומנה, יונה כתבה פחות והתבטאה
יותר, חברות, חיזורים, סומק, עניינים, לא ביקשתי ממרגלית לשמוע
על מה כתבה בחריצות ובכאב, ידעתי שאילו קראה ממנו לא הייתי
יכולה ללעוג למילים ולתיאורים מתקתקים כמו שלעגתי ליונה,
להיפך, לפתע יידמו לי עדינים, רגישים, נוגעים ללב, ללבי,
והייתי פורצת בבכי לשמעם, כמו בסיוטים שלי, בושה וכלימה, ולך
תמציא תירוץ שיסבר את האוזן, בקיצור, הייתי דומה להחריד
למרגלית של אז,  שהוקסמה לפני עידן ועידנים, מה זאת אומרת,
לפחות לפני שנתיים, או כמעט, ועידן ועידנים לפניי, מה זאת
אומרת, נצח נצחים יעבור באיטיות עד שאקבל מפלט סודי, פרטי,
מכובד, היומן המיוחל.
אז מה עושים בינתיים.
לא אני השואלת, חברה קרובה של יונה היא השואלת.
מחכים. עד יעבור זעם.
לא יונה העונה, החברה הקרובה של יונה היא העונה.
חברה שלא מצאה חן בעיניי. אבל מי אני ומה אני, הלא אני בהמתנה
ליומן הבא, באיזו זכות אמתח ביקורת על בחירותיה של יונה, באיזו
זכות באמת, בזכות שיונה נתנה לי ושלא אהבתי את משמעותה בשבילי,
נו עמליה מה את עומדת כאן ובוהה בי כאילו נפלתי מהירח, לא,
רגע, כאילו את נפלת מהירח ולא נראה לך מה שיש בסביבה, יונה
סגרה את הדלת, לפי הפרצוף שלך רע ומר להימנות עם יושבי כדור
הארץ, מה קרה, 'ני לא יודעת, מה את חמוצה, 'ני לא חמוצה, תרדי
ממני, נו עמליה, פרצוף כזה יש לך רק כשמשהו
מאוד-מאוד-לא-מוצא-חן בעינייך, תגידי כבר, הנה דרך להעביר עידן
ועידנים ונצח נצחים, אני עומדת עם פרצוף חמוץ ויונה עומדת עם
פרצוף זהירות-מוקש-לפניך. עמליה לא כל כך אוהבת את החברה הזאת
שלך ירתה נתניה, האחת והיחידה שיכלה להרוג לי שתי ציפורים
בירייה אחת, ציפור העידן והעידנים ונצח הנצחים וציפור נפשי
לפני יונה חמורת הסבר. הבה נשמע מפיך. מ'ני יודעת. את יודעת
מספיק כדי שגם נתניה תדע. יונה אל תקלקלי לי, אויייש עמליה,
סליחה, יצא לי נורא עקום, רציתי להגיד שאני לא אוהבת אותה, כי
אני באמת לא אוהבת אותה, בסדר, נתניה, אל תסתבכי, קורה, פליטות
פה, אז למה את לא אוהבת אותה, כי היא נורא מגונדרת כזאת, כאילו
כבר התחתנה, הופכת את הטבעת שלה כדי שיחשבו שהיא נשואה או
מאורסת לפחות, כל מיני, יפה, שמעתי, גם אני שמתי לב לזה, ומה
איתך, עמליה, על הטבעת כבר שמעתי, גם על שהיא מגונדרת, מה יש
לך להוסיף, ברכי פקו, יונה אני לא מרגלת ואני לא פושעת מלחמה,
ואני גם לא בשירותי האינטליגנציה, ובכלל, היא לא מוצאת חן
בעיניי, נקודה. אהא. אהא. הרגשה כזאת. הרגשה כזאת- יונה די, את
מפחידה אותי, היא מפחידה אותי, אני באמת לא יודעת אבל היא לא
נראית לי. מעניין. מה. שהיא הפסיקה להיראות לי בסדר. שינוי
תהומי. תודה לך עמליה, גם לך נתניה, אמצא איך להיפטר ממנה.
עמליה תודה-תודה-תודה, נפטרתי ממנה, עלוקה לא קטנה, ולא רואים
עליה, בכלל, עם פני המלאך שהיא עושה רוב הזמן, והעיניים שהיא
עושה לכולם, בנים, בנות, מורים, מורות, תודה לך, ואיך עשית,
הפסקתי להקשיב לסיפורים שלה ואמרתי לה שאין צורך שתלווה אותי
הביתה, הרי שתינו בנות, אבל איך, איך בדיוק, פשוט מאוד, הפסקתי
אותה בכל פעם שהתחילה לספר לי נסים ונפלאות, ועל הלבטים שיש
לה, אפשר לחשוב, היא מתחבטת קשות, תתארי לך, והיא לא שומעת את
עצמה, כבר סנילית, המסכנה, חוזרת כמו תוכי ולא שמה לב שהשני
משתעמם, ויש לה פרטנציות, נו טוב, דווקא לי היו לבטים, מה אני
עושה בחברתה, היא דבק, אבל את יודעת, לא הייתי בטוחה
במאה-אחוז, אני נורא בררנית וזה לא תמיד לטובה, השתכנעתי
כששמעתי את דעתך, באמת תודה רבה לך. אלוהים, אלוהים, אייך. לא
רוצה אחריות על יונה. קשה לי דיי עם היותי הגדולה בחדר עם
נתניה.
והמשענת הסמויה של מרגלית.
דברי אימא שכמו ראתה כליות-ולב. שלי. דרכי. אחרי שיונה הלכה
והותירה אותי במצוקה. יונה אינה בנמצא, מותר לי להישען על
אימא. ונשענתי. מה יש, אני עוד קטנה. אילו יכולתי כך להעביר
עידן ועידנים, נצח נצחים ומה לא, ומה כן, ואלו ואלו שחלפו-עברו
בעודי שעונה על אימא, דרך אגב, ואיני רואה את העתיד לבוא, שבא
אף הוא, ויונה גדלה ויפה וחזקה ומחוזרת הרבה ובאים והולכים
ויוצאים ויונה בוחרת ויוצאת ובועטת ונכנסת ובודקת ויוצאת
ובועטת ומרגלית מהססת ומשתוחחת ויפה ומחזרים רבים לה ומתחזקת
ומזדקפת ובוחרת ויוצאת והנה אני מתעוררת ונבהלת וכמו מרגלית
אבל לא ממש ומסתתרת ונרדמת ומתעוררת ובוחרת ויוצאת והנה נתניה
מתביישת ונחרדת ונשענת ומתנחמת ומתחזקת ומחזרים ואינה נענית
ומחזרים ובוחרת ומיישרת קו ויוצאת ותרא אימא, דרך אגב, את
בנותיה ותרא כי טוב, ותרא את הבאות ותאמר כי טוב.