[טוב יופי אבל איך נברר.
אפשר לשאול אותה הציעה האחראית.]
רעיון. אז צריך לחכות עד שהיא תגיד עוד פעם. מסקנה של אחת
מהשתיים.
אפשר לשאול בלי לחכות, אין שום רע בזה שנגיד לה ששמענו אותה
אומרת זה נהנה וכולי ושאנחנו סקרניות, למה היא מתכוונת.
כשאת אומרת לא למה את מתכוונת / למה את מתכוונת וגו',
התחזקנו, התאוששנו, מחר בבוקר. מקובל על כולנו. ומה אם היא לא
תבוא אלינו שאלה אחת הבודי-לושין, יקירתי זה יהיה סימן שיום
הדין הגיע עניתי לה. בסדר. עיני הימנית צדה את אחיה הבכור של
האחראית, עיני השמאלית את האמצעי של הידיעות-. עוד פזילה כזאת
ואהיה פסולת חיתון.
כשאת אומרת זה נהנה וזה לא חסר למה את מתכוונת שאלנו את ההארץ
המעודדת מקבלת הפנים שערכנו לה, טיפשה ומסכנה לחשה אחת
מהשתיים, לא חושדת בכוונות שלנו, מה זאת אומרת למה אני
מתכוונת, חיוך המיליון-דולר של ההארץ נצץ לה מאוסף פריטי הזהב
שפוזר עליה, אלוהים זה יהיה קשה מאוד גמגמתי אחרי שנכשלנו
כישלון חרוץ על אף חריצותנו הכמעט בלתי נדלית, אפשרות אחת נפלה
אמרו השתיים שלא הצגתי, גם אנחנו נפלנו, אני זה בטוח אמרה
האחראית למצבנו, בסוף יוצא שאנחנו לא מבינות שום דבר אמרו
וצחקו שתי הבודי-לושין, הצטרפנו, אספנו את קליפות הפירות,
לתיקי האוכל, בחזרה לכיתה, נחשוב על משהו אחר. אין ברירה. היא
מאמללת אותי העידה לקראת סוף היום השנייה מהשתיים (אם כי לא
תמיד אני מדייקת בדיפרנציאציה ביניהן), חוזרת על השאלה שלנו,
נו מה את לא מבינה היא שואלת אותי בלי הפסקה, אבל נדמה לי שהיא
באמת לא מבינה העירה אחת הבודי-לושין (וגם על אודותיהן לא תמיד
אני מדייקת), היא תשאל את ההורים ומחר נראה מה יקרה. על כל צרה
שלא תבוא, אנחנו צריכות להיות מוכנות.
Once there was a wizard. He lived in Africa. He went to
China to get a lamp                      
- נאנחה אימא, הפנתה אותי למילון, אם חלילה היה משהו שלא
הבנתי, אויייש נו באמת, עם הבדיחה על הסיסמה המנדטורית הזאת,
וחוץ מזה, זאת אנגלית בסיסית, אימא, הבנתי, אבל מה אנחנו
עושות, הרי לא נשב עכשיו לקרוא את אלף לילה ולילה ולא ניסע
לסין, ואם ניסע, נניח, נניח-נניח שניסע לסין, מי מבטיח שיהיה
לנו מזל ונמצא תשובה, זיק שובב-שובבון בעיני אימא, זיק
שובב-שובבון בעיניי,
               יורקא-מצאתי בנות, לאימא שלי היה רעיון של אלף
לילה ולילה,
               איזה רעיון,
                             זה בדיוק מה שנשאל אותה, כמובן,
אם אין לכם רעיונות אחרים, הרי גם אתם חשבתם.
                                                 והיו.
רעיונות אחרים.
כל אחת טרחה במטבחה ובישלה/לשה/אפתה/קישטה והביאה איתה. אחד
מכל אלה חייב להצליח. חייב.
                                             [ובינתיים
אלוהים מה-קורה-פה, קורה שכנראה שתי חברות לכיתה של מרגלית
מנסות להעיר אותה משנת מאה-השנים שלה, מרגלית נותנת לעיניה
ללכת בעקבות האצבע של אחת מהן, גם עיניי בעקבותיה, שני הראשים
המוכרים נראים בלתי נראים, מרגלית נראית עגבנייה בשלה מאוד.]
נצליח בנות, אל ייאוש. [אמרתי. אבל פי לא היה שווה עם לבי. לא
יפה עמליה. תעזבי. עדיין פי ולבי לא היו שווים. מילא.]  
ובכל זאת נוע תנוע הודיעו שתי הזקיפות מתוך השבע שהיינו
בתפקיד, היא באה.
כדרכה בקודש. מה נשמע בנות. שינינו סיסמה. איזו סיסמה. זאת
שהייתה לנו עד אתמול. ההארץ לא רצתה להיתפס כלא-אחת-משלנו. גם
לא רצתה להיות לא-אחת-משלנו. קשה. מסכנה. פתחנו בסיסמה
המנדטורית, אין תגובה, המשכנו באחד הרעיונות שהיה קשור
למקורות, אין תגובה, הגענו לזה נהנה וזה לא חסר, ניהלנו בינינו
דיון לוהט בלי לחכות לתגובה, אמרה אני יכולה לברר, בבית יש לנו
קונ-קו-ננ-ציה גדולה, סאתה של הידיעות-אחרונות הוגדשה זה זמן
רב, לא יכלה להתאפק, תיקנה לה קונ-קור-דנ-ציה, מיהרה להוסיף לא
חשוב, אבל הרי את חייבת לדעת, את זאת שהכנסת את הסיסמה. נקודה.
פסקה חדשה. אולי פרק חדש. בגלל זה שאלתם אותי למה אני מתכוונת.

נכון.
היא הכינה שיעורי בית, כפי שניחשנו, סיבכה אותנו בלי בעיות
מצדה, כפי שניחשנו, עד שהגיעה לדוגמאות. כפי שניחשנו.
אז בקיצור את אומרת שאם רואים את התכשיטים שלך, למשל, אלה
שרואים אותך נהנים ואת לא חסרה שאלה ידיעותינו,
                                                           
      לא מה איתך, היא אומרת ההיפך הגמור מזה, אחת
הבודי-לושין תיקנה לידיעות- את ליקויי הבנתה התינוקית,
                                             אחת משתי
הלא-מוצגות הצטרפה, סבלנית, היא אומרת שהיא נהנית מהתכשיטים
שלה והאחרים לא חסרים הנאה כי רואים את התכשיטים שלה עליה,
הבודי-לושין השנייה תיקנה לכולנו, אבל לא מה פתאום, היא
נהנית, האחרים נהנים והתכשיטים לא חסרים דבר,
                                                       
אבל לתכשיטים שלי לאוכפת שום כלום קראה ההארץ [נו מה נגיד, שלא
מבינות], נו טוב בסדר, אז תבררי לנו את המקור. לפחות.

[מרגלית נראתה מוטרדת ושקטה מאוד, ארזה כמעט את נתניה ואותי
ומיהרה להסתלק מצומת העיניים המביכות, מרגלית אויייש, את גוררת
אותי התלוננה נתניה, אני ממהרת, סליחה, יש לי המון שיעורי בית
ויש לי גם כאב ראש נורא, האימא של הכאבי ראש, זה כאב לב אמרתי
כאילו משתתפת בכאביה, מבט מלוכסן, אין תמימה כמוני עלי אדמות,
יהיה לך קשה להתרכז, מרגלית בלעה את שהגשתי לה, בלמה באחת,
האמצעי של הידיעות-אחרונות עמד בכניסה שלנו, מה שלומך עמליה,
אחותי רוצה לראות אותך, מה שלומך נתניה, מה שלומך מרגלית,
עמליה צריכה לאכול קודם, תגיד לאחותך שנראה אחר כך, תלוי
בשיעורי הבית שיש לה, מרגלית נראתה אפרסק עדין כמו יונה,
אלוהים מה שאתה מזמן לנו, רחמנות, אני מנסה להתרכז בההארץ.]  


אז זה ככה, קודם כול, זה ממש מסובך, זה מה שהסביר לי אבא שלי
באה ההארץ אלינו למחרת, הסיסמה על שפתיה ונייר בידיה, הנה כאן
אבא רשם לי מאיפה זה, פנתה אל הידיעות-  ואמרה, הוא אומר שזה
כל כך מסובך שהוא לא בטוח במאה-אחוז אבל הוא בטוח בתשעים-ותשעה
אחוזים שהמשמעות זה מה שאת שאלת אותי אתמול.
היה ברור שהיא עצמה כבר שכחה מה זה היה בדיוק.
לפתע מנורת אלדין הייתה בידי [לעזאזל עם המנורה הזאת באמת,
איפה הייתה כשרציתי לגלות מה טמון בגינת הברנרדה-אלבות, איפה
היה הקוסם, נו מילא, לפחות עכשיו היא אצלי], שפשוף קל שבקלים,
חזרתי לעניינים ואמרתי להארץ
                                                           
 זאת אומרת שאלה שרואים אותך עם התכשיטים שלך נהנים ואת לא
חסרה.
אני לא באה עם תכשיטים לבית הספר אמרה הידיעות-, כאילו לא
הבינה שלא התכוונתי אליה.
לא, היא באה הצביעו כמה מאתנו על חלון הראווה שלפנינו, אבל לזה
התכוונת. [דעתי הוסחה - הפעם זה הבכור לבית האחראית. רחמנות.
מנורה תעשי משהו.] [ועשתה. חזרתי.]
הידיעות- הבינה שעקיצה נוספת תחזיר את מאמצינו לנקודת המוצא
וויתרה. כן, לזה התכוונתי.
גם אני התכוונתי לזה אמרה ההארץ. [עת להעביר את הטיפול בנושא
למשרד החינוך.]
אבל זה לא יפה.
מה לא יפה. [לא יפה שאני מטיילת בגינות של משפחות חברותיי,
הבכור למצבנו מחייך אליי, אלדין מהר, למזלי הן עדיין באותו
העניין.]
להראות לכולם שיש לך כל כך הרבה תכשיטים.
למה, מה לא יפה בזה, לי לא היה אכפת בכלל, מה יש, נניח שעוד
מישהי הייתה באה עם הרבה תכשיטים, אני הייתי נהנית לראות ולא
היה מפריע לי. בכלל. דברי ההארץ.
ובכל זאת. לא נראה לי. [אני חשה במרגלית מאחוריי, אסור לנטוש
את שדה הקרב האמיתי, חברותיי פצועות.] אני חושבת שאפילו את
היית מקנאה, למשל, אם מישהי הייתה באה עם תכשיטים הרבה יותר
יפים ויקרים משלך. (זהו פי שמפיק מרגליות.)
אבל זה לא יכול לקרות קראה ההארץ. אני יודעת שזה לא יכול
לקרות הדגישה בשביעות רצון.
ואם בכל זאת יקרה מה תרגישי תגידי. (נצמדתי לשש חברותי כדי
שהניידות שלי תיפסק, הרי עוד מעט קט וייפלט ממני משהו שיסגיר
כי הייתי לנוטרה בכרמים לא-לי.) נו יקירתי מה אז תרגישי את
בעצמך תגידי דרשתי בקול כדי לעמעם את האור בשביל האחר, והצלחתי
כי שמעתיה בבירור,
                               'ני אבוא למחרת עם תכשיטים
עוד יותר יקרים, הרבה-הרבה יותר יקרים, שהיא תתפוצץ מקנאה, מה
יש.
נו באמת, ועכשיו שהשטח פנוי אז גם הנוף פנוי. ממתולה עד אילת.
עד כאן, אני מרימה ידיים הצלנו משפט דומה מפיותינו אחרי שהלכה,
ולא יספנו. ולמזלי שנתמזל שוב, כן / לא מנורת אלדין: משפט כשר
למהדרין.

אבל בפעולת חיבור פשוטה יתברר כי שטח פנוי ועוד נוף פנוי שווה
מצחיקונת והסט הצמוד לה של הברנרדה-אלבות.

אנחנו, בנות השביעייה, סיכמנו בזמנו שלא ננצל את הדודות
לשיעורים פרטיים בלי תשלום, ואפילו בתשלום מלא לא נפנה לעזרתן,
הלא ייתכן שיבקשו פחות מן המגיע להן כדי לשמור על הידידות עם
אחייניתן. יפה. אצילי. האמת היא שלא היינו מיודדות איתה
מי-יודע-כמה. המצחיקונת בעצמה לא התאמצה לקרב אותנו, או לא
מצאנו חן בעיניה, או חששה שלא תיקלט בינינו, שמא אנחנו חברה
סגורה עם טקסי קבלה סודיים של מגיה שחורה, חתום בדם, חתול שחור
ועכבר אפור בירח חדש וחושך מלא על אדמת טרשים, לכל הפחות, דברי
שתי הבודי-לושין לסירוגין אבל ברצף, וחוץ מזה היא כבר לא כל כך
חדשה, דברי האחראית למצבנו לפני שהשמעתי בעצמי טיעון זה, כן
ילדות נחמדות, אבל יש כמה וכמה טפילים וטפילות שמנצלים את
הדודות, דברי הידיעות-אחרונות שעסקה בליקוק המקל שנותר לה
מהסוכרייה, בעיקר התכשיטייה של הכיתה, דברי אחת מהשתיים, אבל
לא מתאים להם, קריאה רמה של השנייה משתיהן, מי יודע, סחר
חליפין אפשרי, דברי המצבנו בניסיון להרחיק מצחיקונת דודות
וברנרדה-אלבות מפינת החצר שלנו, 'ני לא רואה אותה מוסרת אפילו
טבעת קטנטנה בתמורה, דברי אחת הבודי-לושין תוך קיפול מפית
אוכל, איך את יודעת שההורים שלה לא משלמים, שאלת השאלות מפי
כמה מכרסמות קצביות, תראו בעצמכם, תשובת התשובות בחצי פה פנוי,
של האחת מהשתיים, וביד מכוונת את מבטינו, של הידיעות-אחרונות,

                                                           
    ויכולנו לראות את המצחיקונת משדרת סימני מצוקה לכל מכשיר
קליטה מכוון ואת ההארץ מעבירה עליה מערבל בטון בפעולה, הילדה
נראתה שתולה ומעוצבת עד סוף כל הדורות, ההארץ נראתה בוטחת
מתנשאת וחסרת דאגות, הבחינה בנו, מה נשמע בנות, אז קבענו, אהיה
אצלך לפני ארבע זרקה אל הפסל הסביבתי החדש, את חברה שלה שאלה
אותה השנייה משתיהן, אפשר להגיד, יש לה שתי דודות מנוסות מאוד,
ככה אומרת אימא שלי, גם אבא שלי אומר ששתי הדודות שלה יש להם
ניסיון עשיר מאוד, אז אני מכינה שיעורים אצלם, אימא שלי הציעה
שהיא תכין שיעורים בזמן שאני קובעת להיות איתה, זה נראה לה
רעיון טוב, ככה אנחנו גם מתיידדות, וככה אמרתי לה, והיא
הסכימה, כנראה היא רוצה להיות חברה שלי, מסכנה, חדשה, ועוד עם
כל הסיפורים הזוועתיים שהיו לה, אז הדודות עוזרות לה ועוזרות
לי, זה נהנה וזה לא חסר פצחנו במקהלה לא-עליזה, מלבד קולה של
ההארץ, שהוסיפה הרי כדאי להם שאנחנו נתיידד, לאבא שלי יש המון
קשרים ולנו יש הרבה כסף, הדודות רוצות לקנות דירה, ואבא שלי
אומר שעם הניסיון שיש להם הם מבינות לבד שזה כדאי להם מאוד,
אבא שלי יכול לעזור ולארגן איזה הלוואה.
המצחיקונת עמדה מקובעת בהקפאה עמוקה. השמש יקדה לשווא,
המצחיקונת לא הפשירה. האחראית למצבנו ואני התבוננו בה, המצבנו
ואני במלחמה משותפת מול החרדות המשותפות, לא נוכל לדבר עליהן
עם האחרות, ולא נהיה פחדניות עלובות, נצא להצלתה באש ובמים, עד
דם ואש ותימרות עשן,
                                              עד
שש-וחצי-שבע-שבע-וחצי בערב שמעתיה מדגישה בסיפוק,
ומתי את מגיעה אליה שאלה המצבנו,
לפני ארבע,
כמה לפני ארבע,
תלוי, אבל תמיד יוצא לפני ארבע,
עטפנו את המצחיקונת שלא תחטוף חלילה איזה עיקום צוואר,
הבעיה היא שהיא מגיעה לפני ארבע לאטה, מבוהלת,
זאת אומרת,
אאא-אנייי-
נו תגידי, מכירים אותם מהגן, לא תוכלי להפתיע אותנו הבטיחו לה
כמה בנות, הרכינה ראש שפוף ומכוסה קדרות, נחפזתי לעזור לה, כמה
זמן לפני ארבע, זאת כל השאלה, האחראית המשיכה במקומי, היא
יכולה להגיע בשתיים-וחצי.
שתיקה מעיקה.
אני מבינה שהיא מגיעה לפני ארבע זאת אומרת כמעט מיד אחרי שהיא
אוכלת ארוחת צהריים קבעה הידיעות-.  
לא תמיד אבל כן, קורה שהיא מגיעה נורא מוקדם-
ואז הדודות שלך לא יכולות לעבוד קבענו השבע במקומה, הלא בלט
לעין שהרגישה מאוימת.
אז מה נעשה שאלנו שעה קלה לאחר מכן ושברנו את ראשינו שעדיין
היו על כתפינו. צריך לדבר עם הנצלנים האלה קבעו שתי
הבודי-לושין והשתיים ההן. יפה-יפה, אבל מי תולה את הפעמון על
צווארו של החתול שאלנו שתי עכבריות בלי להתבייש. נוכל לערב את
ההורים, ההורים שלי למשל הציעה הידיעות-. לא נראה לי שיסכימו
אמרה המצבנו, זה ניצול מרושע, הרי שתי הדודות האלה עוד לא
הספיקו להתאושש מהסיפור הוסיפה. יש לי רעיון קפצה אחת מהשתיים
שלא הוצגו, נלך כולנו אליה ונקלקל לה. אבל לא נוכל ללכת
יום-יום, הרי יצא שאנחנו לא נאפשר להם להתפרנס אמרה השנייה
בעצב. גם זה נכון, הסכמנו. צריך להיות פתרון פשוט הבעתי משאלת
לב. כמו.- כמו שנציע לה שהדודות יקבעו יום ושעה בלי שיעורי בית
אצלם, הצעתי. יפה-יפה, ומי יתלה את הפעמון הזה על צווארם של
שתי החתולות הזקנות, שאלו אותי שש עכבריות מנומסות. נא לשמור
על כבוד הזולת, אנחנו נציע לה, היא תציע לדודות שלה, הצעתי
מציאה של סוף עונת האפשרויות, אבל מיהרתי להוסיף, שטויות,
רעיון כזה בטח עלה מזמן על דעתם ולא הצליחו. צעדנו חפויות ראש.

צץ לי רעיון פתחתי- וסתמתי: ראשו של השני לידיעות-אחרונותינו
צץ מולי ממש, הרים משהו שרק האל הטוב והמיטיב ידע עליו
היה-או-לא-היה, מה נשמע בנות, על מה האבל הכבד, ספרו-ספרו,
אחיו הבכור אף הוא צץ מולנו, התיישבנו, סיפרנו, נוכחתי כי
עדיין מנורת אלדין בידי, אבל לא שיתפתי אותם בעניין, זה לא
נורא מסובך פתח הבכור לבית ידיעות-, הם צריכות אינפורמציה,
בנקים, ריביות, הלוואות, 'תה חושב שאבא יוכל להשיג שאלה
הידיעות-  בלהיטות, כן בטח, אפילו אני אמר בגאווה גלויה והבזיק
חיוך לעבר שפחתכם החרופה אחותה של יונה כמובן, אני נראה בן
שמונה-עשרה או יותר הדגיש, אז תעשה אמרתי בעוז שמקורו ביונה
וקסמיה וכישופיה עליו, אין בעיות, היום הבנקים עובדים אחר
הצהריים, ומשלחת מגוונת התייצבה בחמש-וחצי אצל המצחיקונת
ודודותיה, במשלחת שתי עכבריות רוטטות ומשלבות עד כורכות זה בזה
את זנבן המגשש אחר ההתרחשויות מעבר לדלת ממול, מה אם יופיעו
שתי החתולות הברנרדה-אלבות, האחראית למצבנו תפסה בזרועי וידי
תפסה בזרועה, יש כאן חתולים שרוצים להרשים מאוד, הם ידאגו
לשלומנו חשבתי, שתינו אמרנו יהיה בסדר, הרי כאן הכול בסדר,
לראיה נא להתייחס, המצחיקונת הופתעה עד הגג לפי הקפיצה לגובה
שביצעה תוך סיכון לגרד את הטיח אבל נרגעה מהר מאוד, ההארץ
הופתעה עד עפר, זה בסדר, שתסבול, אתם מפריעים לנו ניסתה לבלום
את הפלישה, שתי הדודות נראו כנועות לגורלן, ערב טוב אמרו שני
בחורי החמד בחגיגיות, באנו להיוועץ בכם והבנות ביקשו להצטרף
הוסיפו בהשלמות זה לזה, זה עניין דחוף הבהיר הבכור בכובד ראש
של יודע דבר, אבל אנחנו לא סיימנו דרשה הארץ להחזיק במונופול,
מכאן בבקשה אמרה אחת מהדודות, הארבעה נבלעו מאחורי מסך הברזל,
נניח, אנחנו הצענו בואו נשחק, ייקח להם קצת זמן, אתם מפריעים
לנו בהכנת הבחינה למחר עמדה ההארץ על תלה, גם הבחינה עמדה על
תלה, המצחיקונת הבינה ותרמה לדעתי גם את מוכנה, עבדנו המון,
נעשה הפסקה, לא נורא, ההארץ לא נראתה מאושרת, לא, כמה זמן זה
ייקח להם תבעה לדעת כאילו הדודות שייכות לה ולה בלבד, לא ראיתי
מלאכיות בעלות הבעה מלאכית משלנו, מאיפה נדע, בואי לשחק חבל על
הזמן.
לא-לא-לללא מאחורי הבית כמעת התחננו המצבנו ואני במצבי, על
המדרכה.
הרבה-הרבה יותר מעניין מאחורי הבית דווקא העירו שתי
הבודי-לושין, יש יותר מקום.
אבל-אבל אדמת טרשים שם אמרה האחראית.
אדליק את המנורה של החצר האחורית ונראה ברור אמרה המצחיקונת.
ועשתה.
האבן השואבת ריתקה שתי נשמות עכבריות לחלון המטבח ולמעקה מרפסת
השירות אצל שבע ברנרדה-אלבות שצפו בנו, אמדו אותנו, בחרו
בינינו מי במצב הקרוב ביותר לארוחת הערב המתקרבת, רק הקשישה על
כיסא הגלגלים לא נראתה, אבל כלום לא קרה, לא נטרפנו,
                    ובשעה שמונה-עשרה וארבעים דקות, זאת
אומרת עשרים דקות לפני שבע בערב, יצאו שני צעירינו לבית
הידיעות האחרונות מאוד ושתי הדודות הישנות עד זקנות למדיי,
אפופי עשן כאילו גם הפעם ישבו עד שיצא (העשן) מהארובה, או
מהחלון, אמרו שוב תודה רבה לכם, אמרו בואו בנות כבר מאוחר,
אמרו לההארץ ומה איתך, באים לקחת אותך או שאת חוזרת לבד הביתה,
ההארץ אמרה אני עוד צריכה לעשות חזרה בשביל מחר, הדודות אמרו
אנחנו עייפות, לילה טוב, ההארץ אמרה עוד לא לילה מה פתאום,
ההארץ קראה גנבתם לי המון זמן ללימודים, הדודות אמרו תגידי
להורים שיורידו מהחשבון, ההארץ אמרה אבל אבא שלי יבוא לקחת
אותי, הדודות אמרו מה לעשות, תחכי עד שיגיע.
נפרדנו מהמצחיקונת, הבנו שהדודות יסתדרו בלעדינו, ראינו את מר
ההארץ מתקרב, תדהמה בדרך לפעולה מהירה, אמר איזה-שהו ערב טוב
שנשמע משועשע, ואנחנו עוד לא ידענו מה הבדיחה, בואו, בואו אמרו
הבנים.
אז מה קורה.
אנחה קורעת לב.
לא כל כך פשוט אמר הבכור לאותו הבית הנ"ל. הדודות לא הבינו
והסתבכו איתם אמר האמצעי.
זאת אומ-.
זאת אומרת הם ישלמו להם, אם ישלמו להם, כחלק מההלוואה.
אמרנו אז מה כאן לא-בסדר.
אמרו זה מסובך, היא צריכה ללמוד אצלם רק שעה ליום אבל היא
נשארת,
          ואז,
                   ואז ההורים שלה הציעו שיהיה חשבון
גלובלי.
לפי מי/ומי יגיש/מי יקבע/מי יספור/-
זה הסיבוך, כי מי יודע כמה זה יהיה, ומי יודע מתי זה יהיה.
אמרנו אז בינתיים אין להם גרוש ב-ב-על הנשמה, הכול על החשבון,
אמרו כן, זה קשה, הדודות לא חשדו בהם, הרי הם מתרברבים עם הכסף
שנשפך להם מהכיסים ומהנעליים, נו טוב אבל, אז בכל זאת, הבכור
נראה מעשי מאוד, ברור שזה לא הכול וברור שלא נוח להם לדבר
איתנו [הא, אילו יונה אחותי הבררנית ראתה את החיוך הביישני על
פניו, מילא, אמצא דרך להעביר לה ולו ברמז על אודות מעלותיו],
-ות, אנחנו צעירים שמעתי את סוף ההתנצלות המקסימה, ככה שביקשנו
שידברו עם ההורים שלנו.
הרי זה עושק גלוי, כן, אמרה השכנה, הידיעות- והמצבנו היו
בחברתי וישבנו אצלה, האנשים האלגנטיים האלה מנצלים את הדודות,
אז מה עושים שאלנו, והמסכנות חוששות מפניהם הוסיפה השכנה,
זזזאתתת אומממרת מלמלנו, זאת אומרת שיש איזה סוד קטן, מה,
סחטנות עוד פעם קראנו, ומיד הוספנו נכון הרי המיליונרית שלנו
הדגישה פעמיים שהם נורא-נורא מנוסות
ומרגלית ויונה שיתפו פעולה בעניינינו, שזה ייראה כמו מפגש
משפחתי, לפחות שלא ייראה משהו רשמי, גם הילדה המסכנה תבוא,
בבקשה-בבקשה בואו, 'ני לא אגלה שום דבר לאף אחד, ושתיהן היו
סמוקות ומקסימות, מרוחקות ומתקרבות, הידיעות- לא ראתה דבר,
בעלי בית הידיעות- לא הבחינו אפילו בהתעניינויות הצדדיות שלי,
יונה ומרגלית בטחו בי, ניגשנו אל בית הידעות-אחרונות כששכנתנו
אומרת אני עולה ראשונה, אתם מתחילות כשאני כבר ליד הדלת.
(נתניה לא באה, ידעתי שאני אהיה הפעם חיית המחמד אבל הכול
למען המטרה, הלא אמרנו באש ובמים עד דם ואש ותימרות עשן,
שהופיעו בהתגלות שונה אבל את מי זה מעניין.)
הדודות והמצחיקונת הגיעו כעשרים דקות אחרינו, יונה קירבה אליה
את הילדה המהססת, מרגלית אמרה לי בואי ניתן לגברות לשבת
בכורסה, נעבור לשם, לא בשום פנים ואופן לא שני הבנים רבו
ביניהם [סומק עדין על פלומת הלחיים של האמצעי וגוון דומה כל
מצחו של הבכור, יונה ומרגלית ראו, יונה ומרגלית התרשמו, נגיעה
מרפרפת, יונה ומרגלית התרגשו, אלדין תעזור, שלא יבחינו האחרים,
אלדין עזר, או אלוהים עזר, סליחה והירתעות נערית, אצל שני
הצעירים, לא, לא רואים, מבטים גנובים מאצל שתי הנערות, הא
אלוהים אלוהים, מבט מחמיר על מצחי, מאצל השכנה התקיפה, עמליה
שלא תעיזי, יהי כדברייך, ובכל זאת הא אלוהים אלוהים],
כולנו מסובים, כולנו ישובים, וכולנו זאת אומרת הנוכחים בלבד
מעלים את עשן מקטרת הסודיות, מחר יהיה קשה אבל נגיע למחרתיים
התנחמנו בת הידיעות- ואנוכי,
יום המחרת הצטיין בעברו על כל כוחותינו ללא אירועים, איפוק
נאה,
ביום שלאחריו ועל-הבוקר ההארץ לא הבינה מה אתם עושות עם העיתון
המתועב הזה, זה העיתון המאוס ביותר, איכסה,
את לא חייבת לבוא ולראות זרקו לה שתי הבודי-לושין והשתיים שלא
הוצגו עד עתה,
וראינו (על כל ההארץ שלנו, אלא מה).
מאבק נפילים התחולל בין סקרנותה וטיפשותה והועבר בחשיפה
מוחלטת, טוטלית, על כל גופה, אבל ההארץ שלנו לא נכנעה, לך תדע
לאיזה משני הכוחות האלה לא נכנעה, מכל מקום שמרה על כבודה ולא
הציצה, המצחיקונת נהגה כלפיה כרגיל, אין חדשות מעבר לחדשות
השערורייתיות שבעיתוננו, נניח, איש מאתנו לא השמיע ציוץ, בסוף
היום יצאה ההארצנו בראש זקוף,
למחרת לא באה עד השעה השנייה. התביישה. כנראה.
אז על זה היה כל הרעש,
                             כדלקמן,
                                         שתי הדודות היו
קלפניות בסוף מלחמת העולם השנייה, תצלום דהוי של שתי צעירות
יפיפיות נתונות במעצר, לצדו תצלום עכשווי של שתיהן עם אחייניתן
המאומצת, שרק לאחרונה נודעה לה האמת על קורות חייה, מתחתם
סיפור מרגש על ימי הקלפנות ועל פעילותן ועל השימוש בכספים ועל
לימודיהן ועל כל מה שתרצה לדעת ולא העיזו לספר כדי לגונן על
הילדה הקטנה, והנה סוף טוב ומשמח לסיפור העצוב, אלמוני שאינו
חפץ בפומביות עלה על עקבותיהן, שתי הנשים הנפלאות האלה עזרו לו
בזמנו והוא ביקש להודות להן והציע שייחשפו על מנת שירגישו
חופשיות לעתידן . וכך גם לבי  התוכניות לעתיד אחייניתן היתומה
המאומצת.
יותר סנסציוני - אין.
יותר מתאים לירושלים הקרתנית - אין.
מישהו אכל להם את התרנגולת עם ביצי הזהב, שמענו את המורים
מדברים ביניהם. משמע - שמעו, ידעו, לא עשו דבר, ושמחו לאידם של
ההארצים, כאילו אחד מהמורים היה בעל המעשה. מילא, ניחמנו את
הידיעות-אחרונות, זה דרכו של עולם.
                                                   
[מרגלית חמקה לה בלי שראיתי מאיין.]
                     כאן אין תצלומים נאנחתי,
                                                           
איפה שאלה הידיעות-,
        נכון איפה אין שאלו אחריה האחרות,
                                                       כאן
בחצר, צריך מצלמה ולצלם את המורים האלה, באמת, איך הם לא
מתביישים מיהרתי להסביר את דברי. [עמליה באמת-באמת בזהירות. יד
לפה. רוכסן.]

אשר למצחיקונת, באותו אחר-צהריים, כשסיפרו לה את הסודות
הנוראים, היא הופתעה אבל לא במיוחד, ראיתי תמונות באלבום שיש
לכם בתחתית ארון הבגדים מתחת למעילים אמרה והתנצלה בלי לנשום,
בשבילי אתם הדודות שלי, מ'כפת לי. הדמעות כיבו את האש בבית
הידיעות-אחרונות, רק מסך עשן נותר, נעזרנו בו יום שלם, זה נהנה
וזה לא חסר. מה זה אומר הפעם  לא אני אעסוק בכך.  

גם אז. לא עסקתי בכך.

עסקתי ביונה ומרגלית, עסקתי באלוהים אלוהים מה מצפה לי כעיסוק
ראשי בעתיד הקרוב מאוד, הקרוב מדיי, עסקתי בסיפורים ששמעתי
קראתי זיהיתי על חתולות שטורפות את גוריהן עם היוולדם, עסקתי
באנשי ספרטה שמשליכים את תינוקיהם הפגומים מעל הצוקים, במדיאה
שזוללת את ילדיה, בבית של הברנרדה-אלבות, באבן השואבת שמשכה
אותי אל הסביבה, באימא שטיפלה בנו והאכילה אותנו ונראתה רחוקה
מאוד ממראיהן המבחיל של הברנרדה-אלבות, או של המכשפה המצוירת
בעמי ותמי, או הנזל וגרטל, עסקתי בשכנה שאף היא נראתה בסדר, מה
בסדר, בסדר גמור, אבל אלוהים אדירים הלא כל החיות הטורפות האלה
נראות בסדר גמור, עמליה אל תפריזי בדמיונותייך, אימא שלך
האנאלפביתית עם כל הדיפלומות לא יודעת דבר עליהן, לא למדה
עליהן, לא שמעה, לא סיפרו לה, תרדי ממנה, נו טוב אבל מה עם
השכנה תגיד לי אתה אלוהים מה עם השכנה, עסקתי ב - חלום בלהות
רדף סיוט שרדף בעתה שרדפה אותי עד נפול גופי המסכן מהמיטה יותר
מפעם אחת, עמליה מה קורה איתך שאלו בתורנות אחיותיי ואימא, 'ני
לא יודעת, סיוטים כנראה, את שוחה במים עמוקים, את כולך זיעה.
האחראית למצבנו מצאה אצלי אוזן קשבת לסיוטיה. וניצחה. אותי.
ואני לתומי חשדתי שאני מלכת הגוזמאות. מה פתאום. איפה רעמסס.
זאת תביא עליי סיוטים קשים מהסוג המטריף הבדוק ביותר בשוק.
ייתכן שלא הרגעתי אותה אבל הרגעתי את עצמי. לאחראית היו בבית
ספרים שונים ומגוונים (כאלה שהיו גם אצל השכנה שלנו, למען
האמת), היסטוריה, מיתולוגיה ועוד, עם רפרודוקציות מרחיבות את
הדעת ומעמיקות את החרדות, החגיגה הייתה בעיצומה, המעיים חגגו,
הקרביים שלי ושל החתולים ושל העכברים חגגו, הייתי מסוחררת,
קראתי לה ולי לסדר,
                                         אבל תראי יקירתי,
אנחנו לא מבינות מה כתוב כאן, אנחנו אפילו לא יודעות באיזה
שפות הם כתובים, אנחנו לא-,  
                   יש כאן בגרמנית ובעוד כמה שפות, אני לא
זוכרת בדיוק אם זה הונגרית וזה צ'כית ו-,
                                              טוב בסדר, אבל
גם אילו ידעת וזכרת לא היה עוזר לנו, הרי את לא מבינה מה כתוב,

ומה כבר יכול להיות כתוב נאנחה ונשמה את האירוניה המחרידה
שנשפה מפיה, וכל הברנרדה-אלבות שם הוסיפה, מי יודע, אני חושבת
שהם באיזה גלגול נשמות, נראות כל כך רזות ורעבות, אני חוש-,
      והמשיכה, אני חושבת שהם לא-סתם לובשות שחורים.
רגע-רגע התערבתי אצלה, הם לא רזות, הבגדים השחורים מרזים, הרי
השמנות לובשות בגדים כהים מאוד כדי להסתיר את משמניהם, את
יודעת. וחוץ מזה, יש המון מנהגים לאנשים באבל, כל עדה עושה
משהו אחר.
האחראית פלטה אתתת חושששבת ככה באמתתת.
אני באמת חושבת ככה, יקירתי, הרי לא מזמן שמענו על הבדואים ועל
אחרים דווקא באזורים כמו שלנו שלובשים שחורים בקיץ כי הצבע
השחור דוחה שמש, לדעתם, ועל אלה שלובשים לבן באבל,
   נו באמת, אז מה כל אלה תבעה לדעת, הספרים פתוחים,
הרפרודוקציות ברורות, אני לא יכולה להגיד לך בדיוק, ואת יודעת
שאני לא, הרי שתינו לומדות באותה הכיתה, בואי נקרא שוב
באבן-שושן מה כתוב בערך מיתולוגיה.
קראנו.
אז מה עם לוקרצ'יה בורג'יה, עם כל משפחת בורג'יה. כמעט כולם
מתו מורעלים, אלה הרעילו את אלה.
והם מתו מזמן. ולוקרצ'יה בורג'יה לא אכלה אותם. ולמזלנו אנחנו
סתם שתי עכבריות בעיר קרתנית, אף אחד לא ירצה להרעיל אותנו.
אבל מה יהיה אם- אם-,
                           מה מה יהיה,
מה עם הברנרדה-אלבות
                             Deus ex machina, עוברות דירה.
בשורה טובה מזאת לא שמעתי ולא קיבלתי מזמן. הזדמנות פז לרפות
את הקשר ההיסטורי-מיתולוגי עם המצבנו, הלא הייתי קרובה מדיי
למצבה. לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. להבריא את מיטתי.
להחליף את המצעים, את הפיג'מות,
                                                       
אימא, אני רוצה כותונת לילה, יותר נוח לי,
ותסתובבי בכותונת לילה במטבח כמו איזו נשמה תועה שעוד לא מצאה
את שביל הזהב,
לא אימא, לא.
אימא ידעה.
כמו אז, עם הנחשים. זהירות. וליהנות מן ההתפתלויות של יונה
ומרגלית. מה יש. עוד יגיע יומי והן ייהנו משלי. מותר.

אסור.
אבל למה אימא תגידי למממה.
נתניה.
כי אלה פתקים שלא נכתבו בשבילך.
שתיקה.
אבל אימא איך את יודעת הרי את אנאלפביתית.
נו את ממש מלומדת, יודעת לומר אנאלפביתית בלי טעויות שמיעה.
טוב, סליחה, אבל איך את יודעת.
אני רואה את הפנים המתוקים שלך שופעים מתח ורגשות אשם ואני
מנחשת שהם לא בשבילך.
אבל איך אדע על-באמת שהם לא בשבילי אם עוד לא פתחתי אותם.
לפי הרגשות שלך.
מה זאת אומרת.
מה הרגשות שלך אומרים לך.
שתיקה.
אני לא שומעת אותם.
ובכל זאת את נראית חטטנית קטנה בדרך לחיטוט גדול חדש.
לא אני לא רוצה לחטט. אני חושבת שאולי זה כן בשבילי.
נתניה את רוצה שננהל דיון בנושא.
לא. אני רוצה לראות בשביל מי הפתקים.
תניחי להם, יגיעו יונה ומרגלית, יוכלו לספר לך בלי לפתוח.
איך.
הם יזהו, אל תדאגי להם.
אבל אני במתח ואני רוצה לדעת עכשיו.
עמליה מה את עושה כאן.
אני שומעת.
את מצותתת.
לא אימא הדלת פתוחה.
נו טוב נעזוב. נתניה לא לפתוח, בואו שתיכם, חיכיתי שתגיעי
עמליה, אני רוצה שנראה כמה חולצות בבן-יהודה.