לקח לי זמן להבין איפה אני נמצא. כשהתעוררתי הייתי שרוע על
משטח רך, צמיג. קמתי ונערתי מעט מן האבק שהיה עליי. הסתכלתי על
פני השטח, הם לא היו חלקים: היו בהם שקעים קטנים, כמן ערוגות
שלא היו בעומק אחיד, קמטים. הבטתי סביבי ומצאתי על הקרקע מעדר
פשוט. בתוך ראשי קרקרה המחשבה שעליי להמשיך לעדור. הטרידה
המחשבה שעליי "להמשיך", שכן לא זכור לי שהתחלתי. הרמתי את
המעדר והנחתי אותו על כתפי, רק אז הבחנתי בתנועה ראשונה - היו
אלה אנשים נוספים, שעסקו בחפירה והארכת הערוגות במרחק לא רב
ממני. שפשפתי את עיניי, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק חלום,
שאין זו מציאות... עשיתי סיבוב במקום, והבנתי לבסוף היכן אני
נמצא: אני מזרחית לעין הזקן.
אני צריך להמשיך לעדור, יש לי עוד עבודה, עד שיסתיים הסיפור;
סיפור שקיבל תפנית מוזרה רק אתמול.

אני אוהב לצחוק, תמיד אהבתי. גיליתי שאחת הדרכים הטובות ביותר
למצוא חיוך היא דרך אנשים מבוגרים, קשישים. לפחות פעם בשבוע
הייתי נוהג לבקר בבית אבות, בערב בינגו. הייתי נכנס ומתיישב
בשקט בערך רבע שעה, וכאשר מצאתי את שעת הכושר (למשל כאשר אחד
התחיל להתלהב לקראת הסיום) הייתי צועק "בינגו", ככה סתם. הם
היו מתאכזבים, מתעצבנים. היה לוקח להם הרבה זמן להבין שהצחוק
אינו מאושר על השלמת הלוח, אלא מתגובותיהם.
יש לי בעיה עם זקנים, הם איטיים מדיי בשבילי. לעמוד מאחורי אחד
מהם בתור לקופה בסופר יכול היה להרוס לי את כל היום. אז
כשהייתי מגיע למצב כזה לא הייתי מחכה, אלא עוקף. לעיתים הייתי
שולח יד לעגלת הקניות שלהם, ומשליך מוצר החוצה. כאשר הם היו
מתכופפים הייתי עובר אותם, דוחף אותם קלות מדרכי וממשיך. לעתים
משקר להם לגבי מבצע במעבר החמישי, לראות את העיניים שלהם
נדלקות בידיעה על ההנחה החדשה. המבט של 'עכשיו אני יכול להרשות
לעצמי' תמיד נתן לי הזדמנות להתקדם.

אתמול לא היה יום שונה, הייתי בדרך אל ביתי לאחר ביקור סתמי
נוסף בבית הספר. שוב נתקעתי בעליה לאוטובוס מאחורי אדם קצת
מבוגר. כאשר פשפש בכיסו בחיפוש אחר כסף קטן, ראיתי את המושב
היחיד הפנוי כשלידו עומדת חיילת. נראה היה שהבחינה באיש העולה
והחליטה לא לשבת על מנת שהוא יוכל ליהנות מהישיבה. עברתי אותו
במהירות, חשפתי בפני הנהג את כרטיס הנסיעה, והתיישבתי במהירות
בכיסא. הייתי עייף אחרי יום עמוס, הגיע לי לשבת יותר מאשר לו.
כאשר עשיתי כן, ראיתי את המבט העצוב בעיניו, אפילו לא ניסיתי
להסתיר את החיוך שנפרש על פניי. הסבתי את מבטי אל החיילת שעמדה
במעבר, מבע מאוכזב על פניה. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה "כבר
הרבה זמן אני עוקבת אחריך." התפלאתי במקצת: בחורה עוקבת אחרי
ולא שמתי לב. לא יכולתי להגיד דבר, רק להביט בעיניה הבהירות.
כמעט עיניי מלאך. "אני מאוכזבת ממך, מחוסר הכבוד שלך." אני רק
הבטתי בה כמהופנט. היא המשיכה "שמעת פעם על הפסוק 'והדרת פני
זקן'?" ידעתי שעכשיו אני חייב להשיב. ניסיתי להיות שנון, קצת
מתחכם, הגבתי "אולי 'ועדרת פני זקן'." היא הושיטה לי יד ואמרה
"אם זה מה שאתה רוצה..." כשנגעתי בה הרגשתי חום עז, בעקבותיו
בא קור מקפיא... עצמתי את עיניי.

כשהתעוררתי הייתי שרוע על משטח רך, צמיג.