שני המדענים ישבו זה מול זה בסלון של זה המבוגר יותר. "חשוב על
הרעיון", ביקש הצעיר. "בסך הכל נצטרך להקצות חלק זעיר מהתקציב
בשביל הניסויים, וחלק אפילו קטן מזה כדי להרכיב אבטיפוס
מתפקד". "הבעיה שלי היא לא בתקציב, בוב. היא פה" אמר ד"ר לוין
והצביע על רקתו. "האימג'ינייטור נראה לי כמו רעיון סאדיסטי."
"כך אתה אומר" אמר בוב בהתרסה, "ספר זאת לכל אותם אנשים חסרי
דמיון, משועממים, שנאלצים לקרוא את ספריו של פרויד לפני השינה
בשביל לחלום, או שעובדים בלית ברירה כנהגי משאיות כשבעצם הם
משתוקקים לכתוב ספרי שירה."
"גם אם כן," התעקש ד"ר לוין, "חייבת להיות דרך מוצלחת יותר
מאשר על ידי שוק חשמלי."
"זו הדרך החוקית היחידה", הסביר בוב, "וגם לא יהיו לה תופעות
הלוואי של סמי הזיה למיניהם." הוא מסר לדוקטור  את התרשימים.
"זה האזור במוח שעלינו לגרות על ידי זרם חשמלי, דבר שיגרום
לשטף של רעיונות חדשים אצל המטופל."
"הדמיון גם יכול להזיק" אמר  הדוקטור  מהורהר. "זכור לי אדם
שבדמיונו היה לציפור.הוא ניסה לעוף. קפץ מחלון גבוה. אתה יכול
לנחש מה קרה לו. ומי יודע לאילו פינות אפלות של המוח אנחנו
עלולים לשלוח את האנשים האלה. ייתכן שלא נהפוך אותם ליצירתיים
אלא למשוגעים."
הוא דחף את התרשימים חזרה לידי בוב, שאמר בכעס "האינך רוצים
לעשות אנשים מאושרים?" "כשאני רוצה לעשות אנשים מאושרים", ענה
דוקטור לוין, " אני שולח להם כרטיס ברכה לשנה החדשה, פרחים או
שוקולד. מעולם לא עלה על דעתי לחשמל אותם."
"אבי הוא מורה לציור." אמר בוב לפתע והביט אל ידיו. "אתה צריך
לבוא לסטודיו שלו פעם. היצירה החביבה עליי ביותר היא בגודל שני
מטר על שלושה, צבועה כולה כחול. בכניסה עומד ציור ישן שלו.
שניים על שניים, צבוע כולו שחור. לאמי הוא נתן מתנה ליום
הנישואין שלהם. מטר וחצי על מטר, ורוד. שובר את לבי לראותו כך,
מערבב צבעים עבור תלמידיו, מסביר להם כיצד יש למשוך את הקו
ודמעות עולות בעיניו בכל פעם שהוא מביט בציור חושני וחי של אחד
מתלמידיו." "אנחנו לא יכולים לחשוב על טובתנו שלנו" אמר דוקטור
לוין והניח את ידו כל כתפו של בוב. "אנחנו מחוייבים מוסרית לכל
המין האנושי". בוב קם ממקומו, נבוך,  ודוקטור לוין ליווה אותו
לדלת. הם לחצו ידיים ובוב עזב.
מאוחר יותר, כשדוקטור לוין שכב כרגיל במיטתו,  צלצל השעון עשר
ואשתו נכנסה לחדר השינה. "היי מותק," לחשה. היא היתה לבושה
בבגדי עור צמודים, ביריות, גרבונים סקסיים ונעלי עקב. היא אחזה
בידיה שקית קניות שהכילה, כך ידע המדען המבוגר, מיכל קצפת
ושוט. הוא נאנח עמוקות. אחרי עשרים שנה היא עדיין לא מאסה
בתרגיל הזה. ערב ערב היתה באה אליו, מרוגשת כולה, עם אותם בגדי
עור שכבר דהו ומיכל קצפת מהסופר שממול. "רק רגע", אמר לה, הרים
את הטלפון וחייג. "בוא נלך על זה, בוב", אמר.