הסטודנט נחת בערימת חול והאבק הסתחרר סביבו שעה קלה. הוא נשען
על ידו הימנית והביט סביבו באכזבה. "לכל הרוחות." מלמל לעצמו
כשהוא קם ומנער את האבק מברכיו. שבועות ארוכים הוא תכנן בסתר
את הנסיעה הראשונה שלו, דואג לכל פרט קטן ונחוש בדעתו לשבור את
מחסום הזמן, אותו מחסום שמנע מהאחראים עליו לנסוע יותר מ-500
שנה לאחור בזמן. בדמיונו ראה את הפרופסור בכבודו ובעצמו משבח
ומהלל אותו. אולי אפילו יעניק לי פרס? אמר לעצמו אז בגאווה. אך
כל זה היה לשווא. אמנם מעולם לא נסע בעצמו בזמן, הוא היה בסך
הכל שוליה, עוזר זוטר שאפילו לא סיים את לימודי ההיסטוריה שלו,
אך הכפר, הדמויות, העגלות והסוסים שראה מסביבו היו מוכרים לו
במטושטש מהצילומים במעבדה. אותן בקתות עלובות ומכוערות, אותם
איכרים בלבוש האופייני למאה ה-16. הוא לא הצליח להיזכר בתקופה
במדויק, אך ברור היה לו שנחקרה לעומק.
בצער עמוק הוא פנה לכיוון אחת הבקתות. היו לו כמה שעות עד
ההחזרה האוטומטית שקבע לעצמו, והוא ניסה למצוא דרך להעביר אותן
במהירות.
הוא עצר את אחד האיכרים בשרוולו. "סלח לי" שאל "היכן אוכל
למצוא משהו לאכול?" האיכר הסתכל על מלבושיו המשונים של הסטודנט
ברתיעה והצביע לכיוון השדות שהשתרעו לי הכפר. "מסעדה,
התכוונתי. או פונדק.." הסביר הסטודנט לאיכר. "כאן יש לנו כל מה
שאנחנו צריכים" השיב האיכר.
באי חשק הוא פנה לשדה, עמד על תלולית גבוהה כשמסביבו רק בוץ
ועלים. נער צעיר שהבחין בו כרע והוציא מהאדמה שני כדורים חומים
ומלוכלכים בבוץ. "תפוחי אדמה", אמר בחיוך. הסטודנט נטל אותם
מידיו חסר אונים, ניגב אחד מהם בחולצתו, נגס בו וירק בגועל.
הנער הסתיר את פניו וצחק. "בוא", אמר לסטודנט. "נבשל אותם".
הסטודנט הלך אחריו מדוכא. הם נכנסו לבקתה והנער לקח סכין וקילף
את הכדורים החומים בזמן שהוא מפטפט על המתרחש בכפר .
הסטודנט, יושב  מאוכזב מהנסיעה המיותרת, החל לחשוש מהעונש
המצפה לו כשיחזור למעבדה. הפרופסור כל כך יכעס על שנסע ללא
רשות. בטח גם יוריד לו את הציון!
בהיסח הדעת הוא הוציא את שעונו ובדק כמה זמן נותר עד ההחזרה
האוטומטית. הנער הבחין בשעון והתקרב לסטודנט בעיניים רציניות.
הסטודנט הראה לו את השעון המתוחכם והנוצץ, מתענג על ההזדמנות
הנדירה להדהים מישהו, מגחך על הרושם שהותיר מכשיר פעוט על
הנער. "זה מראה את הזמן", הסביר. "יפה, הא?" אך הנער נטל את
השעון מידיו בשקט, הניח אותו על השולחן, קם והוציא חפץ כלשהו
מארון פשוט בפינה. מאוחר מדי הבחין הסטודנט שזה פטיש, כשהשעון
כבר היה מתחת לפטיש המונף בכוח והשעון רוסק לחלוטין. הסטודנט,
המום, קם מכסאו בצעקה. הנער חזר לארון בפינה והוציא ממנו קופסא
מכוסה אבק. הוא אסף את חלקי השעון ושפך אותם לקופסא, שהיתה
מלאה באופן משונה בקפיצים עקומים, גלגלי שיניים ורכיבים
אלקטרוניים שונים.
"אנחנו לא משתמשים בהם יותר" אמר הנער בשקט, "מאז הפצצה." " על
מה אתה מדבר? איזו פצצה?" צעק הסטודנט המבוהל. "ה- פצצה.
המלחמה הגדולה". "מה השנה עכשיו?" מלמל הסטונדט, ספק לנער, ספק
לעצמו. "אנחנו כבר לא סופרים" אמר הנער כשהוא מעביר את
אצבעותיו על מעגל חשמלי מעוקם. "אתה יודע את זה. אנחנו לא
סופרים כבר הרבה הרבה זמן".