אתמול חזרתי הביתה ברכבת. אני עייף. יש לי שקיות של ענקיות
בצבע שחור מתחת לעיניים, ואני נראה כמו מישהו שניגבו אתו את
הרצפה של השירותים. אני מת להגיע הביתה, לצאת מהמדים המגעילים
האלה, להתקלח ולישון עד שנה הבאה. הריח של הסיגריות הורג אותי,
ולא כמו כולם אני לא מעשן, גם כשמציעים לי. אז בסדר, השלמתי עם
העובדה שאני מטומטם.
עליתי על רכבת באשדוד. אני נוסע כבר כמעט שעתיים. ויש עוד שעה.
ורגע לפני שהאשליות תוקפות אותי, בין עפעף פתוח לסגור אני רואה
מישהי מתיישבת כמה ספסלים מולי. יש לה תיק ענק, קיטבג כמו של
חיילת. אבל היא נראית לי ילדה. אפילו קטנה. מקסימום 16, לא
יותר. אני לא יודע, מזה הדבר הזה שגורם לי להסתכל עליה. אולי
אלה הפנים, או העיניים. לא יודע, לא נראה לי. אולי זה בגלל שלא
יושב לידי אף אחד מעניין, ואני משועמם. או עייף, או סתם מזיין
בשכל. איזה מצחיקה הילדה הזאת. היא מחייכת לעצמה. על מה היא
חושבת...? ואני מוצא את זה משעשע להתעמק בה. היא מעבירה מבטה
לחלון. ופתאום שמה לב שאני מסתכל עליה. ממבוכה אני עושה את
עצמי משחק עם הפלאפון. רק שלא תראה שאני נועץ עיניים. רק זה
חסר לי. בטח היא חושבת שאני פדופיל, או סתם סוטה. לרגע אני
מסתכל עליה. והיא עליי. היא מחייכת , אבל אני ממבוכה ממשיך
להתעסק עם הפלאפון. רק שלא תחשוב שאני מנסה להתחיל אתה. אני
גרוע בזה. אחרי כמה זמן מצלצל הפלאפון שלי. ואני שקוע בשיחה
עמוקה עם מישהו, והוא מצחיק אותי, אז אני צוחק. בלי לדעת מי זה
ולמה הוא מצחיק אותי. וכשאני סוגר את הפלאפון אני מסתכל עליה
שוב, ורואה שהיא בוכה. ילדה מוזרה. לפני דקה היא חייכה לעצמה
ועכשיו היא בוכה. היא מוחה כמה דמעות מהפנים. משתדלת לא להביט
לכיוון שלי. זה בסדר, מותר לך לבכות. וזה כל כך נוגע לי, שגם
אני פתאום עובר להבעה של עצב. נשען אחורה ועוצם את העיניים
חזק.
אני מרגיש את הרכבת נעצרת. כשאני פוקח את העיניים היא כבר לא
שם, אני ממהר לקחת את התיק ולרדת מהרכבת. אני מחפש את התיק שלה
בין כל האנשים שיורדים. אני לא רואה, ועובר בי דחף מוזר לרוץ
בין כולם ולראות אם היא בסדר. אני עוקף כמה אנשים, שומע את
הקיטבג נחבט ביניהם. בסופו של דבר אני מוצא אותה, והיא מסתובבת
אחורה, מתבוננת בי, מחייכת, חיוך שגורם לי לחייך גם. ולרגע זה
נראה שלא יורדים איתי עוד 200 אנשים בתחנה. שאין רעש, שאין
מוזיקה. שאין כלום.  שרק אני מחייך אליה והיא אליי....

ואז היא ממשיכה ללכת. והיא נעלמת לי בין כל האנשים. אני נשאר
שם לראות איך היא הולכת בין ההמון. אני בטח לא אראה אותה שוב.

סוריאליסטי. אני חושב בדרך הביתה. סוריאליסטי. אני חושב
לכתוב על זה סיפור, אבל אני לא בטוח שאני יצירתי. אני לא בטוח
שאני מוכשר. אני לא יודע. ככה זה להיות בצד השני, אתה אף פעם
לא יודע.
וכשאני חושב על זה שוב, הצד שלי לא חשוב. גם ככה היא תלך הביתה
ותכתוב על זה סיפור,

ואני...


אני אלך לישון.



מוקדש לחייל שהסתכל עלי ברכבת...לי נותר רק לנחש מדוע.