ישבתי לי בשולחן 10. שם הושיבו את המשפחה שלי ביחד עם סבא
וסבתא שלי ודוד אחד שהגיע מאמריקה. הכלה, שהיא בת דודתי והחתן
עשו סבב בין השולחנות. עברו, דיברו, חיבקו, נישקו, הצטלמו והכי
חשוב-כל הזמן חייכו. ברגע המדויק הזה החלטתי שאני לא רוצה
לעולם להתחתן.

אני יודע שאתם חושבים לעצמכם כרגע שני דברים:
1. בן כמה הילד הקטן הזה?
2. כן כן נראה אותו בעוד 20 שנה.
אבל זה לא ככה. קודם כל אני כיום בן 26 וחודש, ואני לא מדבר
כמו ילד קטן שחושב שבנות זה איכסה ויש להם כינים על כל הגוף.
גם אל תבינו אותי לא נכון- אני חושב שמערכת יחסים זה דבר נפלא
מאוד. אני אפילו מאוד בעד חתונות, ואני חושב שהן מתאימות לרוב
האנשים בעולמנו. אבל רק לרוב. לא לכולם. בשבילי זה משהו
חונק. משהו מתחייב מדי.
משהו לא בשבילי. לא מתאים לי. אתם מבינים מה שאני מנסה להגיד?
אני אתן לכם דוגמה. כשהייתי בכיתה י"א הדרכתי בתנועת נוער
ביישוב שלי. בשבילי זה היה סיוט אחד גדול, אבל זה היה משהו
שהתחייבתי אליו ולא יכולתי סתם לוקום ולעזוב באמצע. הקטע פה
הוא שבקיץ נפרדים מהחניכים ולא צריכים לחזור לזה שוב. נגמר.
יצאת מהמחוייבות שלך. אתה משוחרר.
אבל חתונה זה יותר מזה. אני אחד שלא מאמין בגירושין, ולכן זה
נראה לי כמו משהו גדול מדי. לא משנה כמה אני מכיר את אותה
האישה שאיתה אתחתן (אם הפאזה המשונה הזו של אנטי-חתונות תעבור
לי מתישהו), אני יודע שאי אפשר לצאת מזה. גם אם מבינים שזו
טעות. גם אם האהבה נגמרת באיזהשהו שלב. ולא נפרדים ממנה בסוף
השנה עם ריקוד מורל אחרון כמו עם חניכים בלתי-נסבלים. זה "till
death do us part", כמו שאומרים הנוצרים...

שירי, הכלה, ניגשה אלי ונתנה לי חיבוק דוב ענקי. אמרתי לה 'מזל
טוב' והיא אמרה
"נו, אז בקרוב אצלך?"
"כן. בקרוב אצלי..."