רוצה להוציא אותך מתוך לבי, למחוק את דמותך הצרובה על רשתית
העין, לברא את שורשיך מתוך תאי הגוף שלי, לעקור כל מחשבה עליך
בבת אחת ומהר, כמו שמורידים שערות שיכאב לרגע ואחר כך שיעלם.
לא לאט, מהר וחד פעמי.
אין בי כוח יותר להתמודד עם הכאב הזה, הכאב שאוכל בי מבפנים,
לאט לאט, מכרסם לי את העצמות ומחלחל לתוך תאי הדם, העצבים
והרגש שלי.
כמה פעמים עוד אצטרך לעבור את התהליך הזה? כמה אנשים עוד יכנסו
אל תוך חיי לחינם?
אני יודעת שזה לא לגמרי לחינם אבל, כרגע כל המחשבות
הפילוסופיות האלה אין בהן כדי לנחם אותי על האכזבה. האכזבה הזו
הממתינה בפינה אורבת ומחכה לרגע בו יעלה המסך היא תיכנס ואחר
כבוד תתפוס את מקומה במרכז הבמה, מאפילה על כל היתר. היא וחברה
הטוב הכאב ירקדו יחד במחול מטורף ואינסופי בתוך לבי. ירמסו
ברגליהם הרוקדות את כל התקוות, התוכניות והמחשבות לעתיד.
יתנחלו להם עמוק עמוק בפנים ירעידו את הקירות, ימוטטו זו אחר
זו את כל חומות המגן שלי וישאירו אותי חשופה ופגיעה.
כשישקטו, כשיתמוססו ויהפכו לעוד זיכרון צורב, יבנו חומות
חדשות, גבוהות וחזקות יותר מאלה שהיו שם קודם ואני אהיה עוד
קצת בלתי מושגת, עוד יותר רחוקה מהעולם. כל תהליך כזה מחזיר
אותי שוב למגדל השן שלי, למקום הבטוח שלי בו אין אהבה אבל גם
אין אכזבה- אליה אין לי כוח להתרגל.
ההיגיון אומר להמשיך הלאה, לא להביט לאחור, ללכת קדימה ולדעת
שיהיה טוב. אבל, ההיגיון יושב עכשיו בכיסא האחורי והרגש מחזיק
בהגה והוא דוהר ללא מעצורים, משתולל ולא עוצר אפילו כדי לראות
אם הצומת פנוי. המאבק הזה בין ההיגיון לרגש מרסק אותי מבפנים.