... וכשיקום למחרת בבוקר לעבודה, יישק לה
נשיקה קטנה כזאת כדי לא להעיר,
רק כדי שתזכור שהיה שם.
נשיקה של "תודה על שאת פה",
נשיקה של "אני אתגעגע אליך כל-כך
כשתהיי רחוק", נשיקה של "אל תדאגי,
זה רק לכמה שעות, אני אחזור".
והיא תחייך אליו בשנתה, בין ערות לשינה
מתענגת על כאב הגעגוע והנוחם שבפגישה
המחודשת, חשה עדיין בחום גופו
במקום בו שכב בשעות האחרונות,
מריחה אותו בין השמיכות,
מן נוכחות חסרה כזאת,
קיימת נפקדת אבל, בטוחה וקבועה.
תלטף את המקום שלצידה שהוא רק שלו
ותרדם אחרי שיצא.
וכשתתעורר תזכור את אירועי הלילה שעבר
ותדע את שיהיה בלילה הבא, ובזה שאחריו
ובזה שאחריו...