אחרי כמה דקות של שקט מעיק עד כדי כאב, פציתי את פי ברכות
ואמרתי לה: "אני ממש מצטער חנה, אני לא יודע מה לומר לך".
חנה הטיחה לעברי ברגזנות רצף מילים קשות כתגובה: "זו הבעיה
שלך, אף פעם אין לך מה לומר. לא משנה איפה, מתי, על מי ומה.
אתה תמיד שותק ולא מגיב אלי. אני מנסה לנהל אתך שיחה, אבל
בסופו של דבר אני כנראה מנהלת מונולוג".
המילים של חנה חלחלו בתוכי, וגרמו לי להרגיש עצוב ולא בסדר.
הייתי חייב להסביר לה, וכך אמרתי לה: "חנה, אני חושב שעיקר
הבעיה היא שחשבת שאת מכירה אותי והתרגלת אל האופי שלי כמו
שהצגתי אותו לפנייך. אך עכשיו שכבר נמאס לי לרצות את כולם
וללבוש מסכה על פני והפסקתי לנסות לזייף את עצמי ואני נשאר כמו
שאני באמת, זה מעיק עלייך ואת לא רגילה לזה. זה בא לך כנראה
בהפתעה גמורה". חנה עיקמה את פניה קלות, והשיבה לאחר מכן: "למה
בדיוק אתה מתכוון?".
היה קשה לי להסביר לה, לומר לה את המצב כמו שהוא. אבל בכל זאת
ניסתי, ניסתי לגרום לה להבין. "תראי חנה, מאוד קשה לי להסביר
את זה, אבל אני אנסה.
אני לא אדם שמדבר הרבה, אני מדבר מעט מאוד למעשה. הבעיה היא
שרוב החברה היא שונה. כשהייתי קטן, זה היה כל כך קיצוני, עד כי
לא הייתי מוציא כמעט מילים מפי בכלל. כל הזמן הילדים היו
חושבים שאני מוזר ומציקים לי. במהלך הזמן פגשתי חבר שהיה ההפך
ממני, והתחברנו. ניסתי כל הזמן למצוא מילים ולהוציאם מפי בכדי
שלא יהיה בננו שקט מעיק, שקט מהסוג שיש לי אתך ועם כל שאר
העולם. הייתי מחפש ומחפש, אך המילים לא הגיעו. אך במשך הזמן
הייתי מוצא ומשחיל מילים עד שהתרגלתי כבר להכריח את עצמי לדבר,
ואולי שינתי את עצמי בהרבה. זה היה די נחמד והכל היה יותר נעים
וטוב במשך הזמן. אך הבעיה היא, שכולם היו מרוצים ממני, חוץ
מעצמי. רמתי את כולם, אבל על עצמי - לא יכולתי לעבוד. הרגשתי
שזה לא אני, שאני משנה את עצמי בכוח כדי לרצות אחרים - והדבר
חרה לי מאוד. מה שקרה אז, התחלתי לחזור לעצמי, ושעשיתי כך,
כולם לא הבינו מה קרה. זה היה ממש כואב ולא נעים עבורי.
כאן אני נגוע בבעיה של החיים בעצם. לכל אחד יש את האופי שלו -
אופי שלעיתים שונה משל אחרים בצורה דראסטית וגורם לאנשים להיות
רעים במיוחד כלפי היוצא דופן, כמו במקרה שלי.
מה שקרה אצלי, שכשבסוף חזרתי לעצמי ה - "ישן", היה בגלל שמשחק
אפשר להמשיך למשך זמן מה - אבל לא לנצח.
אחרי שחזרתי לעצמי, אני עדיין רגיל ועדיין טבוע בי הניסיון
להשחיל מילים ו - "להיות כמו כולם", גם כשאין לי ממש מה לומר.
עדיין טבוע בי הניסיון להגיב ולא לשתוק, כדי שתתקיים השיחה
"התקנית" עם שאר הסובבים אותי.
אך עכשיו שכבר די חזרתי לעצמי האמיתי, בכל פעם שאני מנסה לדבר
בכוח, אני מרגיש את זה מציק ומעיק עלי כמו פעם, שהייתי מחפש מה
לומר בכפייה. ועכשיו כמו פעם, אני בבעיה קשה. האם לשתוק כפי
שצו לבי פוקד עלי?, או האם עלי לנסות למצוא את המילים בכוח,
והכל רק בכדי להרוג את השקט המעיק, שאולי בעצם דוחה את כל השאר
ומרחיק אותי מכל אהובי והאנשים החשובים לי?.
לשתוק?, או לדבר בכוח?, זאת השאלה!. אני מתחבט ומתלבט בשאלה
הזו כבר זמן מה, ובכל מקרה, מה שלא אעשה - אני מרגיש שאצא
מופסד.
ואת יודעת מה חנה?, אני חושב שאני שלם עם עצמי, אני גם כבר
הספקתי להתבגר. אני אוהב ומוקיר את השקט, ושמח שככה אני. אך
כנראה אני קצת מפחד, מפחד שאם לא אדבר ואומר את מה שאני "צריך
לומר", אז לאחרים לא יהיה טוב בנוכחותי. זה כנראה מקור הבעיה,
אם לא הייתי מפחד לשתוק ולהיות כמו שאני, אז הייתי עושה כך
ונשאר שלם עם עצמי - מרגיש חופשי וטוב.
ושלא תביני לא נכון, אין לי בעיה לשמוע לעיתים אדם מדבר הרבה,
אני מסוג המאזין ופחות מהסוג המדבר. לי לא מפריע אם אדם ישתוק
הרבה, או ידבר. הבעיה היא שאני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני, ולא
ארגיש אשם על אי הדיבור שלי.
חוץ מזה עכשיו, אני כבר יותר פתוח ופחות סגור, יותר מדבר -
בגלל התקופה אז, ששינתי והחצנתי את עצמי בכוח. אולי השינוי
שעשיתי לעצמי כבר לא יוכל להעלם ולא אוכל להחזיר את עצמי לגמרי
למצב הקודם?, אולי כבר קולקלתי על ידי החברה?, אני מקווה שלא.
בזה גם אני עוד מתחבט ואין לי עדיין תשובה.
חוץ מזה, מה כל כך רע בקצת שקט?, למה חייבים להיות כל הזמן רק
דיבורים?. למה בכלל השקט הוא מעיק?. אני מוצא את השקט מרתק
ומדהים. אני רוצה פשוט לשבת אתך חנה, ולשתוק ביחד. לשתוק את
השתיקה המרתקת, פשוט לתת לשפתיים שלנו לנוח, ולתת לזמן לחלוף
בלי שום שיחות, בלי שום לחץ, בלי מועקה ובלי דאגות.
אני רוצה פשוט לשתוק, ולא להרגיש אשם. אני רוצה פשוט לשתוק ולא
לפחד. אני רוצה פשוט לשתוק, ושתהיי לצדי. אני רוצה פשוט לשתוק
ושלא תפחדי. אני רוצה פשוט לשתוק, ולהרגיש את הטוב. אני רוצה
פשוט לשתוק ולבהות בך שעות. אני רוצה פשוט לשתוק ולהרגיש בחום
גופך, אני רוצה פשוט לשתוק ולא לדבר".
חנה הייתה המומה מדבריי, והסתכלה אלי בצורה מוזרה. לאחר דקה
תמימה היא מתחה את ראשה מעלה, הסתובבה לאחור, הניפה את רגליה,
התחילה ללכת ולאט, לאט נעלמה לה אל תוך הערפל. |
