|
עיניה עייפו והשקט סובב
ידיה כבדו מלמחות דמעותיה
הולכת בשביל המוצף בכאב
אלוהים לא שומע את קול תפילותיה
בדידותה מגיעה עד קץ השמים
עננים מכסים באפור של ייאוש
הים מתנצל על שאין בו די מים
האדישות בה גוברת ומת הריגוש
מפוחדת כל כך אך לא מנסה
מסתכלת סביב על פרחים שנבלו
כשהקור משתלט והתקווה נמסה
היא נושאת מבטה אל נרות שכבו
עיניה סגורות והשקט נסדק
מחר היא תחלום כשהשמש תזרח
רצה מהר אל שדה מרוחק
אל ייאוש ילדתי, הירח אתך. |
|
|
"למי את קוראת
פוסטמה?!"
סתם משפט מצ'אט
במה.
לא יאמן מה
שהולך שם!
-פינקי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.