כמו בכל יום, גם היום זרחה השמש הכבדה. אולי מישהו יגיד לה
בעדינות שהיא קצת מעיקה? שהיא קצת גדולה מדי, וכבדה עלינו?
אולי מישהו ילחש לה בנועם שכדאי שתתחיל בדיאטה? ולא משהו רצחני
ומייסר, אלא רק כמה קרניים, רק שמינית מהאור?
השמש הזו שחושבת שהיא מלכת העולם אטומה תמיד. היא בוחרת לא
לראות כמה היא הורסת לנו את הלילה המרהיב והנפלא שיש לנו כאן.
ושלא תבינו אותי לא נכון, היא חביבה, לפעמים היא נחוצה, אתם
יודעים, לצמחים והכל, אבל שמישהו בבקשה יאמר לה שהיא נהיית
מאוסה בכל יום שעובר, ושתקצץ קצת ביום, שתישן עד מאוחר, מה
קרה? גם לה מגיע. מן חופש גדול כזה, אתם יודעים מה? מן יולי
אוגוסט כזה כמו שיש לנו פה. אני בטוחה שהצמחים יסכימו לוותר על
קצת אור בשביל עוד קצת מהלילה המטריף והיפהפה הזה שלי, כלומר,
שלנו.
הו, רק המחשבה על הלילה הכביר ועוצר הנשימה שנפרס על שמיים
אדמדמים בכל ערב מחממת את הלב.איך הוא שולח באלפי שרוולים
מהירים את אינספור הכוכבים המבהיקים - החייכניים, העצובים,
העליזים והאדישים, את כולם הוא שולח בשניות אל כל רוחב השמים
האדירים שלי, כלומר שלו.
וכשעיניי מתלכדות עם עיניו של הירח, הירח העצוב שלי, הירח
המואר באינספור נצנוצים של מיליוני דמעות שנשלחות אליו בכל
לילה, ברגע הזה , כשמבטי מצטלב עם אורו, הכל נעלם. התחושות,
המחשבות, האימה, היגון, הכל מתמוגג אל מול האור המכלה הזה,
האור המשגע של הירח שלנו, כלומר, שלי. הפעם הוא באמת שלי.
ומה זו הקלישאה שאומרת שחשוך בלילה? שטויות. הלילה הוא הזמן
הכי מואר של היום. בלילה הדברים שחשובים באמת מוארים- בני
האדם, הלבבות שלהם, העיניים, הדמעות. הכל מואר באורם הקסום של
הכוכבים, ובאורו המשתק של הירח. לא יכול להיות פתרון טוב יותר
לאיחוד מאשר להעיף מבט ארוך, עמוק ואמיתי אל הירח, כולם באותו
זמן ירימו את ראשם, יפקחו את עיניהם, יסתכלו היישר על הירח,
ולבם יואר. לפתע כולם יבינו זה את זה, ואפילו לא יהיה צורך
להביט זה בזה, אלא רק בירח, שעליו מוארים כל הלבבות, כל
התחושות, ובעיקר כל הדמעות.
כן, אין ספק שהפתרון הוא רק אור הירח. מוזר שרק עכשיו הבנתי את
זה, אחרי שכבר שנים מתנגנת לי באוזן אותה מנגינה- "כשאלוהים
ברא את החושך, הוא ברא לנו ירח שיראו איך אנחנו בודדים, את
הירח שם גבוה שלא נוכל ליגוע ויש כמה שעדיין מנסים...זה רק או
הירח"
כמה הוא צדק. רק חבל שלא כולנו מנסים.

השמש עכשיו כבר הגיעה לאמצע השמים, והאור הזה שלה כל כך מעיק.
הכל נהיה שוב אטום. העיניים מתכווצות, מתכסות במשקפי שמש עבות,
הדמעות מתייבשות, והלב כבה, נסגר, עד הלילה.
השמש נראית נחושה מתמיד. היא לא עושה סימנים של חופש גדול, ולא
של דיאטה. כנראה אף אחד עוד לא לחש לה.
האם מישהו יסביר לה?
שמתחילה תקופת החושך...שלקחו לה את האור.

23/8/02