שוב לילה, ושוב מאוחר, ושוב לא מצליחה להירדם. ושוב המחשבות
האלה שלא עוזבות, על כמה שקשה וכמה שתקוע. ושוב הכאב הבלתי
נמנע של החושך, ושוב הצפצופים החדים של השתיקה. ושוב מנסה
להירדם, ושוב מתעוררת אל הלילה. מדליקה בעיניים עצומות את
המערכת, שמה על סליפ, חצי שעה, כמו תמיד, ומנסה לשקוע. חושבת
עליו, חושבת עליי, חושבת שזה לא אני. ושוב הבלבול, ושוב חוסר
המוצא, ושוב הרחמים. ואז מגיע השיר שלי, הו, כמה נפלא הוא,
תמיד יודע לעשות טוב כשרע, ותמיד יודע להעיר כשמנסים להירדם.
הפעם כבר לא איכפת לי שהתעוררתי, כי אחרי הכל זה היה בגללו.
והדמעות מתייבשות, והאופטימיות קצת מתעוררת, והעיניים עדיין
עצומות, כדי שלא אתעורר לגמרי, ורק הזמזום החלוש ברקע משאיר
אותי ערה:
"אני הולך לאיבוד לך
זה לא אומר שאני לא אוהב אותך
כי אני כן
כן אני כן"
ושוב השקט שבין הרצועות, ושוב, גם השיר הזה הסתיים, ולמרות
שאני משתוקקת לשמוע אותו רק עוד פעם אחת לפני שאכריח את עצמי
לשקוע עמוק אל הכרית, מתחת לשמיכה, ידיי עייפות מדי מכדי לחפש
את השלט בחושך המוחלט הזה, והדיסק ממשיך להתנגן לו. ושוב מחשבת
את הזמן שעבר ואת הזמן שנותר לי עד הבוקר, עד לצפצוף השעון
הקצוב, שאף פעם לא מגוון, וברקע ממשיך להתנגן לו שיר מופלא
אחר, שמעיר את הלב מתחת לסדינים:
"ויש שם כאב
שרוצה כבר לצאת
או במילים אחרות
אתה בודד הלילה"
נותרו עוד בערך עשרים דקות עד שהמערכת תכבה את עצמה ותותיר
אותי בשקט האיום. פלאי הטכנולוגיה, כמה מאיימים הם, כמה
אכזריים. איך אפשר להפסיק שיר באמצע? איזו מן מחשבה איומה
עומדת מאחורי הסליפ הזה? ומי בכלל המציא את הכפתור הזה?
תוך כדי מחשבות עוברות הדקות המעטות שנותרו לי, ומבלי שאספיק
להיפרד מן השיר האחרון, המערכת כבתה, בדיוק באמצע הקטע האהוב
עליי בשיר:
"וכמו הגלים, אנחנו מתנפצים, אל המזח ,אל..."
הופס.
שניה אחת, לא הרגשתי, וכבר גלשתי אל השקט הנצחי הזה.
הרוח דופקת על התריס, והאימה גוברת בתוכי.
ושוב הדמעות, ושוב הזמן שעובר בלי מנוחה, ושוב הייסורים על
השעות הבודדות שנותרו עד לזעזוע צפצופי השעון המטרידים. ושוב
המחשבות חוזרות, ושוב המכשולים, והכאב.
ושוב הלילה. |
