יום חורפי היה היום. יום חורפי-סתווי.טוב, אחרי הכל סתיו הוא
רק חורף מתון. גשם החל לרדת, מנגן שירו על חלוני. אחרי כמה
דקות מתוקות פסק, השמיים שקטו.
השמש נראתה פתאום, אפורה מתמיד. מכוסה בעננים, ורק קרן אחת
דקיקה חודרת מבין השמים אל הפרחים באדנית שעל עדן החלון. כמה
פרפרים צבעוניים מתעופפים להם מגינה לגינה, מחפשים מחסה,
מחפשים חום. במרחק של כמה עשרות קילומטרים מתחילים כבר להיאסף
האנשים. כרגע הם מעט, אך ככל שיחלפו השעות הם יגיעו לאלפים,
אפילו יותר. בראשי עוברות מיליון מחשבות בשניה. מחשבות נרגשות,
נפעמות, מחשבות של תקווה. כמה נפלא היה לו יכולתי להתעמק בכמה
מהן, אבל המוח מתנגד, פועל על פי פקודות משלו, מאיזה בוס לא
ברור שמתעקש לעשות הכל בניגוד להגיון הבריא.
"ההגיון הבריא", הנה ביטוי שלא משתמשים בו כל יום. למעשה אף
פעם לא הבנתי את משמעותו. מתי ההגיון בריא? ואם הוא בריא, אז
הוא גם יכול הרי לחלות, לא? המחשבה הזו הטרידה אותי מאוד. מה
קורה כשההגיון לא בריא? כיצד מטפלים בו? ואיפה גר רופא ההגיון?
טוב, אין זמן להתעמק בכך עכשיו. בהזדמנות נחזור לזה.
"בהזדמנות", הנה ביטוי שמשתמשים בו כל יום, לפחות אני. כדי
שאני לא אשכח אני אכתוב את זה על הלוח הכחול עם המגנטים שתלוי
לי על הקיר בחדר: 'הגיון בריא'- לבדוק את פשר הביטוי.
חוזרים למחשבות. נשכבת על המיטה, השעה שעת צהרים מוקדמת.
האנשים במרחק של כמה עשרות קילומטרים כבר נאספים בהמוניהם. אני
תכף אצא, אצטרף אליהם. עוד קצת. לחשוב על הכל. נו קדימה
מחשבות, רוצו, אין לי זמן. אני צריכה עוד להספיק להתלבש,
להתארגן, להתרגש עד כלות נשמתי, כמו בכל פעם, ואז אהיה מוכנה
לצאת.
מעיפה מבט כבד על ארון הבגדים. לא. שום דבר לא מתאים. אוף. אני
חייבת לקנות בגדים כבר. ולא חשוב שקניתי רק שלשום. צריך עוד.
לוקחת את הטוש וכותבת על הלוח הכחול עם המגנטים שעל הקיר, מתחת
ל 'הגיון בריא', 'לקנות בגדים, רצוי יפים'. זהו. עכשיו לא
אשכח.
השעה כבר שעת דמדומים. השמש עדיין אפורה, העננים עדיין מחייכים
אליי, והטיפות בחלוני מסרבות להתייבש. הפרפרים כבר עפו להם
לגינה אחרת.
מתחילה להתלבש. הג'ינס ההוא והגופייה השחורה. לא, לא יפה. שום
דבר לא יפה. אבל מסיבה לא ברורה, כנראה פסיכולוגית, זה תמיד
נראה יותר טוב אחרי שמודדים את כל הארון. מביטה על הג'ינס
משלשום, והחולצה המקושטת. מודדת. לא. ממש לא. בכלל לא מתאים
ובטח לא יפה. שום דבר לא יפה. מנסה עוד 7 סטים של תלבושות,
נגעלת, מקללת, מתייסרת, מחליפה לג'ינס הראשון ולגופיה השחורה
ויוצאת.
כבר מאוחר. רק שלא אאחר בגלל השטויות שלי. עומדת בתחנת
האוטובוס, לבדי. מעיפה מבט מקווה אל השמים. העננים כבר לא
מחייכים. מסתגרים, הופכים אדישים. המחשבות שוב רצות. למען השם,
לא נמאס להם אף פעם? שייקחו הפסקה, ינוחו רגע. אבל כרגיל המוח
מתנגד לרצון הלב.
מגיע האוטובוס, מתחילים בנסיעה. עוברת חצי שעה ואני מגיעה
למקום המרוחק מרחק של כמה עשרות קילומטרים מביתי. אוי. איך
שכחתי להיפרד מהטיפות על החלון? הן בטח יתייבשו בקרוב. חבל.
יורדת מהאוטובוס. כבר כמעט חושך. אלפי אנשים כבר מתרוצצים שם.
ואני, בפעם המיליון, הולכת לאיבוד בתוך אלפי אנשים. מוזר שאף
פעם לא לקחתי מפה או ביקשתי שמישהו יכוון אותי. הראש מסתחרר.
אנשים סביבי הולכים במהירות לאינספור כיוונים שונים. איך
לעזאזל אמצא את עצמי עכשיו?
מנסה לחשוב על מוצא, על פתרון לאבדון הזה, לריקנות, לשתיקה.
נושאת מבטי אל-על, הכל חשוך הלילה. השמש טבעה בתוך העננים,
שנצבעו שחור. כוכב הצפון גם הוא נבלע אי שם בתוך החושך. רבע
ירח קורץ לי מפינה חשוכה בקצה השמים. אני קורצת לו בחזרה.
לצערי רבע ירח לא מראה כיוונים שלמים. אוף. דווקא כשצריכים
אותו מלא, הוא ריק. בדיוק כמו המוח. דווקא עכשיו, כשאני זקוקה
למחשבות יותר מכל, הן פסקו, השתתקו. לא מופיעות יותר. לא רצות,
לא הולכות, גם לא עומדות במקום. פשוט נעלמו. התמוגגו להן כנראה
אל תוך השחור שמסביב.
מעליי דולק פנס רחוב חלש. מבלי משים אני מתיישבת מתחתיו, בוהה
במדרכה. מעליי אלפי אנשים ממהרים לכל הכיוונים. נו, מה זה
משנה? בסוף כולם נפגשים. כמו תמיד, הלכתי לאיבוד בתוך אלפי
אנשים, אולי בפעם המיליון, מי סופר? מוזר שאף פעם לא לקחתי
מפה.
ועכשיו זולגות דמעות חשוכות על פניי, מביעות חרטה על שלא
נפרדתי מהטיפות על החלון, ועל שלא עקבתי אחרי הפרפרים. אולי הם
היו עוזרים לי למצוא את הכיוון אליי.
רואה במוחי את לוח המודעות הכחול עם המגנטים שעל הקיר. אני
כמעט בטוחה שכתבתי בו היום משהו, אולי אפילו יותר מזה. לעזאזל,
שוב שכחתי. תמיד המוח ריק כשרוצים אותו מלא. ותמיד מלא כשרוצים
לשכוח. מעניין במה רציתי להתעמק היום. כנראה אני לעולם לא
אתעמק בדבר. כי גם היום, כמו כל יום, לא פיניתי זמן לעומק. רק
הוספתי כהרגלי עוד כמה קשקושים ללוח המודעות הכחול שכבר כמעט
מתפוצץ.
גם היום הלכתי לאיבוד בתוך אלפי אנשים, מחפשת כיוון. כנראה
שככה זה נועד להיות, שככה יהיה תמיד.
מוזר איך אף פעם לא חשבתי לקחת מפה.

25/8/02