אומרים שהכל קורה מסיבה כלשהי. ואני לא מבינה איך אנשים יכולים
להתנחם מהמחשבה התמוהה הזו.
זה כל כך מפחיד שבשניה הכל יכול להתפורר. כל כך מאיים שאין לנו
שליטה על ההתפוררות הזו. רגע אחד החיים שלך בעננים, ורגע אחר
כך הם מתרסקים אל בור נטוש חשוך וקר, ואתה נשאר לבד עם
המחשבות. וכשאתה נופל אין איש שיכול לעזור לך. אין איש שיכול
לנחם, להרגיע. כי אתה שם לבד, כל כך לבד, בתוך הבור הריק שלך,
שמתמלא בכל שניה שעוברת בפחדים, בחששות, ובכאב, בכאב העצום
שנשפך ממך, בצורה של דמעות.ואחרי כמה שעות, כמה ימים, כמה
שבועות או כמה חודשים, הבור הזה כבר מלא , ואתה טובע בו, ומגיע
הרגע הקריטי ביותר, הגורלי ביותר, בו אתה עומד מול שתי
אפשרויות: לצאת או לטבוע. אתה יכול לצאת, יש לך את הרצון ויש
לך את גלגל ההצלה, אבל מה שחסר זה ההבנה, ההשלמה. את זה כמעט
ואף פעם לא מוצאים. אז ברוב המקרים אתה תבחר בלית ברירה
באפשרות השניה. הטביעה. אתה תעצום את עיניך, תשחה עמוק אל
תוכך, אל בריכת דמעותיך, אל גלי מחשבותיך, פחדיך, וחוסר ההגיון
שמציף אותך, במקרה הטוב עוד תספיק להיזכר באיזה רגע מתוק, חסר
משמעות או הגיון, ותצלול אל האבדון.
ואומרים שהכל קורה מסיבה כלשהי. ואין לנו שום יכולת להבין את
הסיבה הזו, אין שום יכולת להבין כיצד פועל העולם, וע"פ איזה
פקודות. ומי יושב לו שם למעלה ומחליט שהיום יהיה טוב? או שהיום
יהיה רע? מי מתבונן לו מבין מסננת העננים, לובש הבעה מחושבת,
וכותב באיזה פנקס כמה בורות יפערו וכמה סירות הצלה יסחפו אל
החוף?
ואומרים שהכל קורה מסיבה כלשהי. הייתי רוצה רק הפעם לדעת מה
הסיבה שהכאיבו למלאך היקר לי מכל. כי הפעם, הפעם ההוא שם למעלה
עבר את הגבול. זה לא שחסרים פה בורות, כי לאחרונה כל העולם
מתמלא בכאלה. אולי העננים הסתירו לו והוא התבלבל. כי אחרת אני
לא רואה שום סיבה שבגללה זה יכול היה לקרות.
אבל הם עוד בשלהם, ממשיכים לומר שכל דבר קורה מסיבה כלשהי...