שלולית של דם כיסתה את האספלט מתחת לגופה. דמה שלה, שם שנזל
מהחתכים הרבים על גופה.
סירנות נשמעו ברחבי סימטאות העיר.
מישהו הזעיק את השוטרים.

הבלש המשטרתי, החוקר מהמעבדה לזיהוי פלילי, אנשים מהרחוב , תב
שנקלע למקום אחרי שצותת לרדיו המשטרתי.
לאחר מותה זכתה ליותר תשומת לב מאשר בכל ימי חייה.
היא הייתה צוחקת לו יכלה.

דקות ספורות אחר כך הסקרנות פגה. הגופה נלקחה על ידי השוטרים.
האנשים מהרחוב שבו לעסוק בענייניהם. הכתב חזר למשרד לדווח על
הסיפור. אפילו חתולי הרחוב, שבו לחפש אוכל בפחי הזבל.
הסמטה חזרה להיות עוד סמטה מבין המאות שבעיר, התחנונים לרחמים,
זעקות הכאב ורגעי החיים האחרונים נשכחו.
גם הקירות כבר לא מדברים.

הרוצח נמצא, עוד נרקומן/סרסור/עבריין מין מוכר, הורשע ונידון
למספר שנות מאסר בכלא, ובוודאי ישתחרר עוד לפני יום השנה
למותה.

גופתה נקברה. לא היה איש בלוויה מלבד הקברן והכומר. לא היו
הספדים, כי לא היו סופדים. לא היו דמעות כי לא היו בוכים.
הקברן והכומר פנו לדרכם, ממשיכים לדבר על הא ועל דא, קבורתה רק
אי נוחות, בין השערורייה של השר לביטחון פנים מאתמול ומשחק
הכדורגל של מחר.

והיא?
רוחה עומדת מעל המקום בו קבור גופה, נשמתה היא היחידה להזיל
דמעות. גם הן לא נראות, שכן נשמות בוכות רק פנימה.

ג'יין דו.