"אבא, תספר לי שוב את הסיפור שאני כל כך אוהב על הדרדס האדום"
ביקש ממני בני היקר מכל, בשעה שהשכבתי אותו לישון בפעם
המי-יודע-כמה. הוא הסתכל עלי בעיניים שלו, יותר נכון העיניים
של אמא שלו. כמה שהוא דומה לה. לא יכולתי לסרב, למרות שזו היתה
הפעם הרביעית אותו שבוע בו נאלצתי לחזור על הסיפור המפורסם על
הדרדס האדום.
מכל הסיפורים שסיפרתי לו - על הבנאדם ששיחק פוקר עם השטן
והפסיד לו את הנשמה, על הבחור שהולך לקבוצת תמיכה של תשומיים
אנונימים, על הבחור שניסה לפתוח חנות ולא הלך לו - דווקא אל
הסיפור הזה הוא בחר להדבק. ילדים, לך תבין אותם.

"מה עם הסיפור על הפעם שקרמיט ומיס פיגי התחתנו בחשאי וברחו
מהחבובות?" ניסיתי להתחמק מלספר את הסיפור פעם נוספת , ללא
הצלחה .
גם אחרי אחרי שניסיתי להסביר לו שהסוף של הסיפור לא משתנה בכל
פעם, ושיש לי עוד אוסף שלם של סיפורים שהוא טרם שמע, הוא המשיך
בתחנוניו, והרי, אני לא יכול להגיד לו לא. מה שיבקש הוא יקבל.


ומעשה שהיה כך היה .

לפני הרבה הרבה שנים, בתוך יער עבות ,היה כפר נסתר שבו חיו
יצורים כחולים קטנטנים. קראו להם דרדסים. הם היו טובי לב ועזרו
לכל מי שהיה במצוקה.
בין הדרדסים הכחולים חי לו גם דרדס אחד שהיה קצת שונה מהאחרים,
הדרדס האדום.
הוא התנהג בדיוק כמו כל שאר הדרדסים, והיה נורא נחמד לכולם,
אבל בגלל שהוא היה אדום, כל שאר הדרדסים התנהגו אליו בצורה
שונה ורעה מכפי שהתנהגו בדרך כלל.

כבר כשהוא נולד היה ניתן לראות עליו בבירור שהוא לא כמו כל
השאר. אמנם רק דרדסתינוק, אבל כבר שונה כל כך חיצונית משאר בני
מינו הדרדסים. לא הייתי נוכח פיזית בלידתו, אבל השמועות מספרות
שאיך שהוא נולד מיהרו להביא אותו למחלקה מיוחדת של דרדסתינוקות
שנולדו עם נכות מסויימת. היה שם דרדס שנולד עם אוזן אחת, דרדס
שלא היתה לו בכלל מצנפת והיה חשש תמידי שהוא יצטנן אם הוא יצא
מבית החולים, והיה גם אותו - הדרדס האדום .

אם היו עיתונים בכפר הדרדסים, לבטח היה תופס את הכותרת הראשית
עם הסיפור שלו. לרוע מזלו, או שמא למזלו, נאלץ להסתפק בקהל
דרדסים שהתגודד למרגלות בית החולים ביום בו יצא מהמחלקה
המיוחדת לדרדסתינוקות. כבר אז הם התחילו להתנהג אליו כמו אל
יצור משונה, שאינו חלק מהם, על אף שהיה דרדס ככל הדרדסים.

כשהיה דרדסילד, לא היה לו אף חבר. כל שאר הדרדסים או שצחקו לו,
או שפשוט התעלמו מקיומו. הוא בילה את מרבית ילדותו לבד בבקתה
שלו. לא היה מי שישיר לו שירים שמחים כשהוא היה עצוב, או מי
שישחק איתו בקוביות, או אפילו מישהו שיאכל איתו ארוחת ערב
ויספר לו איך היה היום שלו.
למעשה, הפעמים היחידות בהם יצא מביתו, היו בשביל ללכת לחפש אחר
אוכל, ובשביל ללכת לבית הספר לדרדסים.

גם בבית הספר, המצב לא היה טוב. כל שאר הדרדסתלמידים לא התחברו
איתו. היו אף כאלו שצחקו עליו בגלל שהוא היה אדום, וכינו אותו
בכל מיני שמות-גנאי. אפילו הדרדסמורים, אם היו נתקלים במצב בו
דרדסתלמידים אחרים הציקו לו, היו פונים ללכת לכיוון השני
ומתנהגים כאילו לא ראו את אשר התרחש.
התקופה בבית הספר היתה הקשה עליו מאוד, וכל פעם שחשב, שהנה,
הוא מצליח למצוא את אותו דרדס שיהיה החבר הראשון והיחידי שלו,
הוא נכשל מחדש.

הדבר היחידי שעודד אותו באותה תקופה, היתה הידיעה שכשהוא יגדל,
הדרדסים האחרים יתבגרו גם הם, ויפסיקו לצחוק עליו, יקבלו אותו
כמו שהוא, ואז יהיו לו חברים. אבל בינתיים, יום עבר ויום הגיע,
והמצב לא נראה כאילו הוא הולך להשתפר בקרוב, אלא להיפך, אפילו
מחמיר, כי ככל שהדרדסילדים גדלו, כך גדל מגוון ההצקות שלהם.

ואז, יום אחד, כשכבר היה לדרדס-עלם, עלה בידו של גרגמל הרשע
לתפוס את הדרדסית. השמועה על תפיסתה התפשטה בכפר כמו אש בשיח
קוצים יבש. כל הדרדסים הצעירים התחילו להתלהב ולהבטיח שהם, הם
יהיו אלו שיצילו את הדרדסית מידי גרגמל הרשע ויחזירו אותה אל
הכפר.
אף אחד מהם לא הודה בזה, אבל כולם היו מאוהבים בסתר בדרדסית
(שכן, היא היתה הדרדסית היחידה שבכפר, פרט לדרדסבתא, אבל היא
היתה מבוגרת מדי). כולם רצו להציל אותה ובכך לזכות באהדת כל
הכפר, ובמקביל גם בליבה של הדרדסית, ואף להתחתן איתה.

ראשון שקפץ היה גנדרני. הוא היה משוכנע שבזכות האיפור וההסוואה
שלו, הוא יצליח להערים על חת-חתול ולהתגנב אל ביתו של גרגמל,
ומשם הדרך להצלה כבר תהיה קלה.
"אבל בעצם, בדיוק היום נגמרה לי המסקרה, חשב לעצמו. וגם איזה
עפרון עיניים אני אשים שלא יהיה בולט מדי?" חשב לעצמו גנדרני,
שמאז ששמע שגם בנים יכולים להתאפר, התחיל להתאפר בכבדות.
וכך, המשיך להתלבט ולא יצא לבסוף למשימה.

שני קפץ קונדסון. הוא היה משוכנע שיצליח למצוא תחבולה ערמומית
שתוכל לעזור לו להתחמק אל תוך ביתו של גרגמל, איזו פצצה גאונית
שאף אחד לא חשב עליה עדיין.
"אבל בעצם, אתמול בדיוק נגמר לי כל האבק שריפה כשניסיתי להכין
פצצה חכמה שתפיל את החרובים מהעץ ולא תפגע בשלמותם, ובכלל כל
העסק הזה של פצצות מאוד מסוכן בימים האלו, עם הבדיקות
הבטחוניות המקיפות שאתה עובר בכל מקום שאתה הולך, והמצב
הבטחוני הירוד" חשב לעצמו קונדסון, שמאז ה-11 בספטמבר התחיל
פחות ופחות לפוצץ דברים, ויותר לבנות מחדש.
וכך, המשיך להתלבט ולא יצא לבסוף למשימה.

שלישי שקפץ היה בר מוח. הוא היה משוכנע שעלה על דרך הכי גאונית
שבעולם לפרוץ לתוך הבית של גרגמל, תוך כדי שהוא משאיר מאחוריו
את חת-חתול ההמום, ולהציל את דרדסית.
"אבל בעצם, נורא מסוכן לצאת למשימות בחום הזה, אפשר להתייבש,
והדרך אל הבית של גרגמל היא ארוכה, אני יכול אפילו ללכת
לאיבוד. לעזאזל, מעולם לא הייתי בבית של גרגמל ואני לא יודע
אפילו איך הוא נראה" חשב לעצמו בר מוח, שבתקופה האחרונה התחיל
רק יותר ויותר לסבך את עצמו עם כל רעיון שאותו הוא הגה.
וכך, הוא המשיך להתבלבל ולא יצא לבסוף למשימה.

בזמן שהדרדסים התחבטו בינם לבין עצמם מי יהיה הדרדס האמיץ שיצא
אל המשימה הסבוכה - להציל את דרדסית מציפורניו הכואבות של
חת-חתול, ומשיניו הלא-מצוחצחות והמגעילות של גרגמל הרשע - הלך
לו הדרדס האדום לקטוף מעט פירות ביער העבות בו שוכן הכפר,
לטובת ארוחת ערב דשנה.
בעודו משוטט ביער, החלה לרדת החשכה, והדרדס האדום לא ידע למצוא
את הדרך חזרה הביתה.
הוא החל ללכת לאיבוד בתוך היער העבות, וכך מצא עצמו פשוט הולך
לאן שרגליו נשאוהו.

ככל שהזמן חלף, כך הרגיש הדרדס האדום כי הוא מתרחק יותר ויותר
מהכפר, ומגיע לעבר מקומות חדשים אותם לא ראה מעולם. עד אשר ראה
מרחוק בית גדול ומוזר, גדול יותר מהבתים הרגילים שהיו בכפר,
בגודל חמישה בתים כאלו לפחות !
השעה היתה כבר מאוחרת מאוד, וכל ההליכה עייפה את הדרדס האדום,
כך שהוא החליט ללכת לכיוון אותו בית, אולי יוכל למצוא בו מקום
לישון עד הבוקר , ואז לצאת בחזרה לעבר הכפר.
כשהגיע לחצר הבית, קיבל אותו שער גדול מימדים, אותו פתח
בזהירות והתגנב בשקט אל הבית, בנסיון לא להעיר אף אחד
מדייריו.

לרוע מזלו, כמה שניסה להיות שקט, הרעיש הספיק בשביל להעיר את
החתול שישן בגינה.
"גררררר...." גרגר החתול כשהתעורר מהרעש.
לאט, לאט, הוא פקח את עיניו והחל זוקף את אוזניו, מנסה להבין
מהיכן מגיע אותו רעש.
הוא התרומם על רגליו והחל לרחרח ולחפש את מקור הרעש המוזר
שהעיר אותו, עד שנתקל לפתע בדרדס האדום.

"מיאו....... האם זה דרדס שאני רואה כאן?" התלהב החתול מהמציאה
היוקרתית, "גרר.... חת-חתול שונא דרדסים, חת-חתול שונאאא
דרדסים !!!" התרעם החתול.
משהבין הדרדס האדום כי הגיע לביתו של גרגמל, ונתקל בחת-חתול
המרושע, החל לפחד, אבל מהר מאוד התעשת וענה לחתול:
"חתול טיפש. אינך רואה שאיני דרדס כלל וכלל? שהרי, כל הדרדסים
כחולים הם - ואני אדום!"
"ייייייש משהו בדבריך", החל חת-חתול להרהר במה שנאמר זה עתה,
"אבל רגע..... למה אתה מריח כמו דרדס?"
"זה פשוט מאוד", ענה לו הדרדס האדום בבטחון מלא, "בדרכי לכאן
נתקלתי בדרדס טיפש שניסה להגיע לביתו של גרגמל בשביל להציל את
דרדסית. הוא משוטט לו שם ביער, הנה - תראה" הצביע הדרדס האדום
לעבר יצור כלשהו שחלף זה עתה  בין השיחים ביער ועשה רעש.
"גררררר.... מיאו........ דרדס? ביער? מנסה לפלוש לכאן? אני
אראה לו מה זה! חת-חתול שונא דרדסים! חת-חתול שונאאא
דרדסים!!!" התחיל לילל חת-חתול, תוך כדי שהוא מזנק לעבר
השיחים.

משהסתלק לו מהדרך חת-חתול, החל הדרדס האדום ללכת לעבר דלת ביתו
של גרגמל. הטיפש מעולם לא טרח לנעול אותה, שכן גר ללא שכנים,
וסמך על חת-חתול שיהווה חתול שמירה במידה ויצורים קטנים
(וכחולים) ינסו להכנס לביתו.

כאמור, השעה היתה כבר מאוחרת מאוד, וגרגמל ישן לו בבטחה בקומה
השניה של הבית הדו-קומתי שלו (אתם יודעים כמה כסף הוא הרוויח
מתכנית הטלויזיה על הדרדסים? שלא לדבר על כל המותגים?).
"דרדסית.... דרדסית... היכן את?" החל ללחוש הדרדס האדום, תוך
כדי שהוא משתדל (הפעם באמת) לא להעיר אף אחד.
לא היתה תשובה, והדרדס האדום המשיך לשוטט ברחבי הבית, מחפש אחר
המקום בו כלואה דרדסית, ולוחש "דרדסית... דרדסית...." .

לפתע שמע קול בוקע מתחתיו.

הוא הביט למטה וראה כי הוא עומד על דלת ברצפת החדר.
מבעד לאותה דלת יכל לשמוע בבירור את קולה של דרדסית (לפחות כך
שיער, כי מעולם לא יצא לו לנהל שיחה אמיתית עימה).
הדרדס האדום ניסה לפתוח את הדלת, אך לשווא, שכן היתה נעולה
במנעול גדול.

אז נזכר הוא בכל אותם לילות שבילה מול מסך הטלויזיה, צופה
בפרקים הישנים של מקגיוור. אם הוא יכל ללמוד מהם כיצד להכין
מלכודת לסנאים שניסו לגנוב לו את האגוזים מהבית, שמורכבת בסך
הכל מקופסת שימורים, שלושה גפרורים, ומסמר חלוד אחד - אז בטח
שידע כיצד לפרוץ את המנעול.
חיש-קל פרץ את המנעול ודרדסית יצאה החוצה מכלאה, הודתה לדרדס
האדום על כל הטרחה שלו וחיבקה אותו חיבוק עצום. אני לא יודע
לומר בוודאות, אבל אני כמעט משוכנע שבגלל שהיה חשוך שם, היא לא
ראתה שהוא אדום.

הדבר אומת כאשר יצאו שניהם החוצה מביתו של גרגמל, ודרדסית
נוכחה לגלות, לאורו של הירח, כי מצילה הוא לא אחר מאשר הדרדס
האדום.

"אתה אדום!" היא זעקה לפתע.
"כן, אני אדום" ענה לה הדרדס האדום "אבל זה לא אומר שאני פחות
טוב ממך, או משאר הדרדסים".
דרדסית עמדה שם לרגע, הירהרה במה שאמר, ואז הבינה כמה טיפשה
היתה כל השנים האלו, שהקשיבה לשאר הדרדסים ולא טרחה אף פעם
לברר מיהו אותו דרדס אדום עליו הם צוחקים.
היא לקחה את ידו של הדרדס האדום, ויחד הם החלו ללכת לעבר הכפר,
צוחקים ומדברים.

אל הכפר הם הגיעו בשעת בוקר מוקדמת, כאשר כל הדרדסים עוד ישנו
בביתם.
הדרדס האדום ליווה את דרדסית עד לפתח ביתה, ואז לפני שנפרדו
הוא פתח ואמר:

"דרדסית, למרות שהצלתי אותך מידיו של גרגמל, אני מבקש שלא
תספרי לכולם שאני הוא זה שהציל אותך. תספרי שפשוט הצלחת
להתחמק, אני בטוח שתחשבי על משהו. אין לי צורך באהדה המזוייפת
של כולם, כשהם ישמעו שאני הוא הגיבור שלו הם חיכו, ובעצם יהיו
מאוכזבים שזה לא הם שהצילו אותך. הרי הם לעולם לא יאהבו אותי
באמת ממילא. מה שחשוב לי זה שאת הבנת שאני בעצם לא שונה, שאני
כמו כל שאר הדרדסים".
דרדסית, קצת עצובה, רכנה לעברו של הדרדס האדום ונשקה לו על
לחיו.
"תודה", היא לחשה לו, "סודך שמור עמי", ונכנסה לביתה.

הדרדס האדום חזר לביתו, כשהוא הוא יודע שמאותו יום, הוא רכש
סוף כל סוף את החבר הראשון שלו. ליתר דיוק, החברה.

ואם תהיו ילדים טובים, אולי תצליחו גם אתם לראות את הדרדסים.

"הבנת מה מוסר ההשכל של הסיפור, חמוד?" סיימתי את הסיפור
ופניתי אל בני.
אבל הוא, הוא ממזמן כבר היה שקוע בעולם החלומות, חולם על
דרדסים כחולים ואדומים, ושאר יצורים מצויירים .