כשאנו קמים איפה אנו מתעוררים...
יום יפה היום למרות שאין אור, אה כן, יש להסיר את השמיכה,
טיפשות שכזו מקובלת על כולם, אפילו עליי למרות המודעות לעובדה
הברורה מאליה...
קמתי היום בשמחה גדולה, לא יודע למה, אולי חלמתי על עולם יפה,
טוב או במילים אחרות מושלם. אבל אין לי זמן לחשוב על זה, לקום,
לשים בגדים, לצחצח שיניים או שההיפך, אני מבולבל עכשיו לא זוכר
מה החלום אולי לא חלמתי בכלל אבל אין לי זמן לחשוב על זה חייב
מיד להתארגן, אסור את האוטובוס לפספס.
שוב, שוב הכיסאות תפוסים ואין לי רצון רב לעמוד אך אין לי
בחירה אז אני עומד, חולם לי בהקיץ על עולם אחר, עם כסאות
למרבה, שם, בעולם שלי...
איזה מזל, איזה עוולה יכלה לקרות עכשיו, אני לא מאמין, לבי
פועם ראותיי נפוחות ועיניי פעורות כלא מאמינות, התחנה שלי, שם
שם, כן היא התחנה שלי, מקום מועדי, כמעט פספסתי אותה, ואני עם
החלומות שלי, לא שם לב אפילו לעולם.

יאוש, שעמום ושממון בכל צורותיו מרווים את צמאון השיגרה, לעולם
לא תהיה צמאה, מסכנים אלו אשר נהנים מהחיים, במצב מתמיד של
יובש הם ואינפוזיה הינה מנת חלקם על בסיס כמעט יומי. אבל אני
ממשיך בשלי, עם העולם שלי, אבל אור השמש מנקר וחוצה את ים
עולמי, כבר לא חשוך שם, כבר לא נתון לדמיוני, האור מגיע ועמו
חוקי הטבע. הגלאים והתיירים אחריהם מיד מגיעים, כבר לא לבד אבל
מרגיש ככה כל כך.
אוף, החום והזיעה מכסים אותי כאילו אני בבריכה, למזגן אגיע מיד
ושם מנוחה תהא מנת חלקי ואם לא אז לא, ככה פועל העולם.

למה העולם כחול ולא ורוד? ניסיתי, כל כך ניסיתי אך המילים
שיוצאות פשוט ממשיכות להיות שחורות, בעולם שלי הכל יהיה ורוד,
לא יהיה יותר שחור או כחול כהה כמו נשמת ההוא שיוצא להורג.
בעולם שלי הכל נחמד.

אני ממשיך ללכת ממשיך להתקדם אבל בעולם שלי אני כבר נכה, למה
ללכת אם אפשר להישאר, אולי בעצם אני רוצה בעולמי לעד להישאר?

העולם שלי כבר לא אותו דבר, יש בו שמש מעצמו שמאירה את הבחוץ
והגלאים שלי צובעים את היקום בורוד, זהו העולם שלי עכשיו, מה
השתנה, איפה נעשתה הבחירה? לעולם לא אדע, כי העולם שלי פשוט לא
מושלם כלל וכלל...


רדיו! רעש! מוזיקה! השעון המעורר הזה, בכל פעם מגזים בצורה
יותר נוראה, נמאס לי, חלום ורוד טיפשי, הגיע הזמן להתחיל את
היום מההתחלה, לצחצח שיניים, להתלבש(או להיפך?) לאוטובוס לא
צריך לרוץ כי יום חופש היום, מתבטל לי על הספה, תוכניות
משעממות אבל לא נורא, עוד מעט ימאס לי ואלך למיטה, נמאס מהעולם
הזה, אני צריך מטרה.


בום! טראח! שעון מעורר מטומטם מעיר אותי על פעם מחדש, אותה
מוזיקה אותו רעש נורא, למה לא יכול למלא את חלל האויר במנוחה
ושלווה? אני לא יודע מה אעשה היום אך יש לי הרגשה שכבר הכל
נעשה, אתמול שלשום אולי בעולם אחר, שונה משלי עם מוזיקה שונה,
אולי פחות מרעישה, עולם שבו הכל טוב ויפה או פשוט מושלם, עולם
עם, עולם מלא ב, עולם שבו יש, כן! עולם עם כסאות לכולם ועדיף
כסאות ורודים כי הם הכי טובים כמובן...


ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, הקול הקצוב של הקוצב של החיים שלי
משמיע רעש נורא, בכל ביפ חוויה חדשה, העולם שלי מזמן לא מה
שהיה, כנראה להישאר החלטתי או אולי עזיבה ביצעתי, בכל מקרה
הרעש נורא והמיטה בכלל לא ורודה, אבל עדיין אור בוקע, פעם לבן,
פעם חשוך נורא, אבל שם יש משהו, השאלה היא פשוט מה?
אני לא יודע, פשוט לא יכול לאמר, אני מנסה לצבוע בורוד אבל
יוצא יותר כתום מורוד, אבל הראיה שלי לא כל כך טובה ולדעתי
עולמי, מלא הפשיעה וההמולה הוא פשוט, פשוט מושלם, אבל זה רק
אני, ארכיטקט העולם.


כשאקום אתמול אבין את היום אבל לא אוכל לשנות את המוזיקה, כי
עד שלא אבין אותה, לעד תרעיש את חיי ותמלא אותם בחוסר מנוחה.