הצל שלה רודף אותי,
ואני נמלט.
והתקווה שעוברת דרכה,
כמו בלי ברירה,
מוצצת אותי גם כשאני מחייך.
ולמרות שהיא בכלל בעולם אחר עם מזגן וטבעת,
ואין בה כלום מן האיכפת,
אני נשרט במחשבה הנתקעת כקרס,
ומותיר שערי ליבי, מצפים לאחת.
נכנע,
וגופי מזדקן בזמן הכפול מגילו,
בכל דקה עוברות שתיים ונידמות כשלוש.
ונישמתי כבת אלף, נידמה, שוקדת על חייה,
סופרת את הימים,
חשבוניה של אלוהים.
אבל אני יודע שגם אם הייתה לי,
לא הייתה לי.
כי משהו שם מופרד,
בלתי מחובר,
הזייתי,
מוכחש,
לא מובן,
מאמלל,
מיותר.
כמו אמנות,
אי אפשר בלעדיה,
מותחת את גידי הנפש.
מחפש מחסה,
ובכל זאת הצל שלה רודף אותי.
ואני נמלט,
ונפלט,
ונחלט,
כמו מלפפון בחומץ.
לפחות מלפפון בחומץ יש לו מטרה ברורה,
בקיום החמצמץ שלו.
לא חושב על כלום כל היום,
ואני בכלל חושב שזה לא קשור אליה,
אבל בכל זאת היה שם משהו מיוחד,
פעם ראשונה,
שאני חושב,
שהרגשתי,
שחשבתי,
שמישהי בשבילי.
אבל זו רק תחושה, הרגשה,
איך תלך אחרי זה ?!
ולמה זה עדיין שם, חופר בי כחולד ?
חיי הם דפוס החוזר על עצמו,
אני שוכח שטעיתי וטועה שוב, ושוב שוכח.
זה לא קרה בעבר,
ונטייתי להיקשר לפסלים קינטיים עם שמות של אנשים
חזקה מתמיד.
ואני שוב נמלט,
אבל קשה בכלל,
ובפרט לברוח.
מעצמי אני נמלט,
ובאימה קודח חור בשן,
שיכאב ואז אולי לא ארגיש כאב אחר,
בקור, ובכאב העצמי שיש בו מן הרחמים כלפי העצמי.
ובאין רחמים, אין כאב.
"כמה חברים יש לך גרינגו ?"
הוא שואל ומקטרתו נותרת ללא תנועה בפיו.
"ועם עצמך אתה מדבר ?"
כאיזוב מגולגל במקטרת של מקסיקני כחוש,
מתכלה עם כל שאיפה,
זה כנראה משהו במהות,
של הבעירה הפנימית,
של השאיפה או של המקסיקני שבכלל לא קשור,
והוא סתם מתבונן בי כי אין בו מישהו אחר,
או חברים.
לך מפה מקסיקני, אני אומר.
אני מזדעק, מנופף בידי בתנועת "לך מפה יא מקסיקני",
מסתכל לו בנחיר הימני כאילו יש לי תוכי בכיס,
ורואים עליו שהוא מפחד קצת,
אבל לא יותר מידי.
ואולי אני מקטרת בעצם,
ואז שום דבר לא קרה מעולם. ?!
הכל ננשף ונשאף דרכה,
והיא עדיין שם.
ואולי לא, וזה יכול להיות מעט עצוב,
אם אתה טיפוס שנוטה לעצב.
עדיין לא החלטתי,
האם זו החלטה שאני צריך לקבל ?
יש לי נטיה לברוח מלקבל החלטות,
אבל לא נראה לי שכדאי לי להכנס לזה כאן.
עכשיו,
ברגע הכחוש הזה.
הצל שלה רודף אותי,
ואני נמלט.
והתקווה שעוברת דרכה,
כמו בלי ברירה,
מוצצת אותי גם כשאני מחייך. |
