ישבתי מולה, והסתכלתי עליה. השולחן שהיה בינינו וכל הדברים
שהיו עליו, אולי קפה, לא ממש שמתי לב למרות שזה מה שביקשתי, לא
ממש עניננו אותי. הסתכלתי עליה והיא... היא היתה פשוט זה. זה
מה שרציתי. פשוט נהניתי להיות שם ולהסתכל עליה ולשמוע אותה.
היא היתה כל כך חכמה. ורציתי להישאר איתה גם. פעם ראשונה בערך
שראיתי אותה ואני רוצה לקחת אותה הביתה ולשמור. זה הולך כל כך
יפה, הפגישה הזאת שלנו. ואני יכול לראות שגם היא חושבת ככה.
כן. אבל אני מתחיל להרגיש... מה זה ? לחץ בתחתית הבטן. אין
ספק, אני צריך קקי. דווקא עכשיו. דווקא איתה. זה בסדר. נתאפק.
אבל לא, זה הולך ומשתלט עלי. אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר,
רק בזה. הקקי לא מרפה. כאילו דורש ממני יחס. זה כבר כואב וזה
כל מה שאני חושב עליו. אני לא יכול להקשיב לה, למרות שזה מה
שהייתי רוצה. אני רק חושב על הקקי. אני חייב ללכת לשירותים.
איפה בכלל השירותים במקום הזה ? ומה אני אגיד לה ? דווקא עכשיו
? דווקא איתה ? אני מחייך במבוכה ואומר שכבר אני חוזר. והולך
ושואל את המלצרית. ומגיע לשירותים. נכנס ומתחיל. וההרגשה. הקלה
ענקית, הרגשה מרגיע, ושלמות. ההתעלות הזאת גורמת לי לחשוב...
איך זה שבקושי הצלחתי להגיד לה שאני הולך לשירותים ? מה זאת
הצביעות הזאת בכלל ? אנשים עושים קקי יותר מסקס. אנשים עושים
קקי מהיום בו הם נולדים עד היום בו הם מתים. אין אנשים שלא
עושים את זה. איך האוכל מקבל כל כך הרבה תשומת לב, והקקי בכלל
לא ? יש ערוצים, ספרים, סרטים וכל מה שאתם רוצים שמוקדשים
לאוכל או סקס, אבל לקקי ? אין. מה זה צריך להיות ? החברה שלנו
איבדה פרופורציות. אנשים לא מדברים על קקי בכלל. ועל אוכל ? כל
הזמן. מתי איבדנו את הכבוד שמגיע לו ? ולמה בכלל, כי הריח לא
נעים ? אני לא מאמין שעד היום התעלמתי מהאפליה הזאת. הייתי חלק
מזה, ועכשיו אני ייודע. הוארתי. אני יוצא מהשירותים וחוזר
אליה. כל כך יפה. והייתי חייב לשתף אותה. למרות שזה נראה לא
מתאים. הרגשתי שהיא מכולם חייבת להבין על מה אני מדבר. חייבת.
ואם לא היא, כנראה הגזמתי במה שהרגשתי כלפיה. סיפרתי לה על
ההארה שיתה לי. דיברתי ודיברתי. סיימתי והסתכלתי עליה. ידעתי
שזה או שהיא הולכת ללכת ויותר אני לא אראה אותה, או ש... היא
חייכה. היא הבינה היא הסכימה. לא האמנתי. היא היתה הרבה יותר
יפה והרבה יותר מודכת. אחרי עוד כמה דקות של החזרת הכבוד לקקי.
הלכנו. ביחד. אליה. הרגשתי שאנחנו ביחד, למרות שרק הכרנו. לא
הפסקנו לדבר כל הדרך אליה, ונכנסנו לבית. היא נישקה אותי
והתחילה להפשיט אותי. הורידה את המכנסיים. וריח פשוט רע התפשט.
היא עצרה והפסיקה לחייך. היא הסתכלה למטה ועל התחתונים שלי נח
בגאווה כתם חום, חצי נוזלי. מסריח. משהו אכן שרד. היא לא חייכה
יותר. הכבוד האבוד הוחזר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.