"כל מה שעליכם לעשות הוא להיות יפים" קולו של הפרופסור הידהד
בחלל הכיתה שהיתה כמעט נטושה, ובה ישבו מספר מועט של תלמידים
עייפים ומשועממים, מעלים גירה ועיניהם ספק רואות את מה שמולן
ספק חולמות בהקיץ. "בלתי אפשרי" מילמל אחד התלמידים, עיניו
אדומות ובוערות, הפוני מכסה את פניו הבטלניות, "תראה איך אנחנו
נראים!" הוסיף וגיחך. הפרופסור שתק למספר שניות, מגרד את קרחתו
העגלגלה, מנקה את משקפיו בבד חליפתו הלבנה."אין דבר בעולם שהוא
בלתי אפשרי, זו האמונה שלי."
אמר הפרופסור בקול נחוש וגבותיו התעוותו. "תראו, אני לא מתכוון
לשקר לכם. אתם באמת נראים זוועה...ילדים כל כך מכוערים עוד לא
ראיתי מימיי. אך בשביל זה אני פה, כדי לעזור לכם ולהושיט את
ידי למענכם..."
"לא צריכים את העזרה הדפוקה שלך!" התפרץ לדבריו תלמיד שנראה
הצעיר מכולם, "טוב לנו ככה." שאר התלמידים הנהנו בראשם בתנועות
איטיות וכבדות. "שקרנים קטנים ומנוולים," אמר הפרופסור בזעם,
"אתם מלאים ברחמים עצמיים! תעשו משהו בנידון, קיום שגוי כמו
שלכם הוא בלתי אפשרי במדינות העולם השלישי!" הפעם, קולו החזק
והרועם כמעט ניפץ את אחד החלונות, ומייד כל הכיתה השתתקה
ודומייה מוחלטת שררה. היה תלוי בחלל הכיתה ריח מוזר של טחב.
כולם התבוננו אחד בעיני השני, סוקרים את כל הפרטים הקטנים
שבתחילה לא היה ניתן להבחין בהם. "אבל פרופסור," אמרה התלמידה
היחידה, "אמרת שאין דבר בעולם שהוא בלתי אפשרי..."
"זו האמונה שלי" לחש הפרופסור המבוהל, ויצא מחדר הכיתה. הוא לא
היה מודע לכך, שבאותם הדקות תלמידים מדוכאים ניפצו את כל
המראות שהיו בביתו, ושברי הזכוכית ינעצו בכפות רגלו ויותירו
סימנים אדומים, שיעברו רק כאשר תבוא הגאולה.
אך היא לעולם לא תבוא.