וזהו, זה נגמר בינינו, בבת אחת, ואינני זקוק עוד למילה אחת כדי
לדעת שעליי לעזוב את המקום היחיד בו הרגשתי אושר מימיי. אני
בוהה בה ויודע שכיליתי את כל שיכולתי לתת לה , ועכשיו הגיע זמן
לומר שלום.
היא תרים את עיניה מהעיתון, שמונח מולה על השולחן העמוס
במאכלים שלראשונה בחיינו המשותפים בישלה לי, ותגיד שנגמר
בינינו והיא עצובה, והיא לוקחת איתה את הילדה ואת הכסף שלי-
ואת זה היא לא תגיד, בזה יטפלו עורכי הדין.
היא עוזבת כי היא ראתה- הייתי ועודני ערום מעורי למולה- מכור
לאהבה שלה, מכור לאנחות שלה, לעיניים הירוקות, המכשפות שלה,
מכור להבנה שאינה יודעת שהיא הבנה. לו ידעה הייתי שר לה את
נפשי במילים, ולא במעשיי, הריקים מכל צורה לפתע.
אני עייף מכדי למחות על כך. עייף מקוק וצרחות על העולם,
שנבלעות תמיד בחיבוק המקבל, היין שהיא, ביפחות שקטות שאת
משחררת בגלים אל כתפי, שמכות אותי באשמה על היותי אני. אני
מביט בך כמעריץ בפעם האחרונה, מתענג על הפרופיל המוחצן,
היפהפה, הרועש תמיד, הקונטרה לשקט העלוב שאני. בתוכי מתחיל
להיפרד ממך, מהאור שאת, מהיד שהושטה לתוך התהום, מהאור שהילך
בין הצללים, מרגיש כאילו אני עומד להיחנק מאהבה אלייך-שאת
עומקה מעולם לא העזתי לגלות לך, איך מילאה מכתשים עמוקים
בתוכי, מגרשת חושך עמוק וקטיפתי.
האור שבך, ילדת האור שיצרת לבדך, שהוצאת מתוכך בתהליך בו רק
הבטתי-לא מבין ולא מאמין-ילדת האור אותה את מוכרחה לקבל-האור
יעזוב אותי, ואשאר שנית לבדי בתהום, צורח אל האפלה, אל הריק
העמוק שבפנים.
לא בפעם הראשונה אני יודע שהגיע זמני לעזוב אתכן, שהגיע תורי
ללכת מהחיים בהן תפקידי היה מינורי כל כך, להישרף כמו השאר.
אור לאור וחושך לחושך, ואלך למקום בו הרוח הקרה נושבת.
ואני יודע ששיקרתי לכולם, וצמוד לרקה יש לי אקדח.
