שירתתי אז בגזרה הצפונית. אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה
היום. שיחררו אותי לרגילה ועמדתי בצומת כח, בשעת ערב מאוחרת,
מחכה לטרמפ שיבוא ויגאל אותי מהגשם שיורד בלי הפסקה.
עשרות רכבים עברו בלי לעצור, למרות שהייתי בטוח שרחמיהם ייכמרו
על חייל רטוב שעומד רטוב, בקור, בגשם, ומת לחזור הבייתה. אבל
מה אכפת להם ? כל מה שמעניין אותם זה איך אני לא ארטיב להם את
הריפוד של האוטו, בני זונות ...
בקיצור, אני עם נשק עלי, בגדים רטובים מלאים בזיעה שמהולה מי
גשם, ממתין לגואל.
אחרי 45 דקות של המתנה שנראתה כמו נצח בגשם שלא הפסיק לרדת,
עברה אותי מאזדה כסופה, ועצרה 10-15 מטר ממני. לא היה אכפת לי
לאן, אמרתי לעצמי שאני על הטרמפ הזה עולה בכל מחיר.
איך שאני פותח את הדלת, אני רואה את הבחורה הכי יפה בעולם
נועצת בי מבט של "תכנס, יורד גשם בחוץ".
המום לרגע מהשיער הבלונדיני הגולש, מהעור הורדרד, השפתיים
המלאות, הפנים המתוקות, העיניים הכחולות והאף הסולד, שתקתי.
"לאן אתה צריך ?", שאלה המלאכית.
"לכפר סבא", עניתי.
"באמת ? אני גרה במושב בני-דרור !", ענתה בפליאה.
לאלה שלא בקיאים כל כך במפת ארץ ישראל על ישוביה, בני דרור זה
כמה צמתים מכפ"ס, ממש לא רחוק. על טרמפ כזה מקריית שמונה
הבייתה לא פיללתי.
הכנסתי את הקיטבג הספוג מים לתא המטען, והתיישבתי לידה.
"תודה רבה", אמרתי ובהיתי בעיניה היפות שחייכו אלי חזרה.
"העונג כולו שלי !", ענתה ולחצה על שיר מספר שלוש ברדיו דיסק.
היה לה חימום באוטו והיה כל כך נעים, ולא עברו שניות והשיר
האהוב עלי החל להתנגן ברדיו דיסק.
"אני מקווה שאתה אוהב פיל קולינס", אמרה לי היפהפיה.
"אני מת עליו", השבתי, ואז פתאום נזכרתי שאני בכלל לא יודע איך
קוראים לה.
כאילו היא קראה את מחשבותי, היא שאלה פתאום: "אז איך קוראים לך
?"
"רם, ולך ?", עניתי ושאלתי בו זמנית.
"מאיה", השיבה קצרות.
מאיה. איזה שם יפה למישהי כל כך מתוקה.
"איפה אתה משרת ?", שאלה מאיה.
"ביק"ל, משתחרר עוד 4 חודשים", עניתי.
"אז אתה בן 21 או עדיין לא ?", הסתקרנה מאיה.
"אני בן 21 בעוד 16 יום ...", חייכתי אליה.
"או ! מזל טוב !", חייכה אלי מאיה חזרה.
ככה העברנו את הנסיעה בסבבה, עד שהגענו לבני דרור.
"איפה אתה גר בכפ"ס ?", שאלה לפתע.
"לא רחוק מהתחנה המרכזית", עניתי.
"אני לוקחת אותך עד הבית, ספיישל", קרצה אלי.
למרות שלא ירד גשם, לא רציתי לסרב. אני לא עצלן, חס וחלילה,
פשוט התחשק לי להנות מעוד כמה דקות קסומות עם היפהפיה הנרדמת.
"תודה", השבתי קצרות.
הגענו סמוך לבית שלי וסימנתי לה איפה לעצור.
"אז מה ? נשמע ממך מחר ?", שאלה מאיה.
באותו רגע התחלתי להאמין באלוהים ובניסים.
"בטח ! נצא לאן שהוא, אני שבוע שלם ברגילה", עניתי.
מאיה הוציאה עט ודף קטן מתא הכפפות ורשמה עליו את מספר הטלפון
שלה.
"תתקשר !", פקדה עלי והוסיפה חיוך.
"בטח !", עניתי, "תודה רבה רבה על הטרמפ", עניתי, ולפני
שהספקתי להבין מה קורה, רכנה מאיה לעברי ונתנה לי נשיקה על
השפתיים.
"נדבר מחר", היא חזרה למקומה.
"כן ...", עניתי המום מהתפתחויות הערב.
יצאתי מהרכב שלה, הוצאתי את התיק מתא המטען, ועליתי הבייתה.
השעה הייתה 23:20 וכולם כבר ישנו אצלי בבית. נכנסתי בשקט,
עליתי לחדר שלי והסרתי את המדים מעלי. נכנסתי למקלחת והתחלתי
לזמזם את "against all odds" של פיל קולינס.
אחרי המקלחת נכנסתי למיטה, וניסיתי לחשוב על מחר.

למחרת, בשעה 14:00 בצהריים, התעוררתי מהשינה הארוכה והחלטתי
להתקשר אל מאיה.
"הלו ?", ענה הקול בצד השני.
"שלום, מאיה ?", שאלתי.
"היי, רם ! מה נשמע ?", שאלה מאיה בהתלהבות.
"בסדר גמור, ישנתי מצויין. איך את מרגישה ?", שאלתי, מנסה
להגיע כבר לעיקר.
"אחרי אתמול, ישנתי מצויין. אפילו חלמתי עליך ...", הפתיעה
מאיה.
אוקיי. היא חולמת עלי חלומות, היא נותנת לי מספר טלפון שלה,
היא נשמעת מתלהבת - אני צריך עוד סימנים ???
"מה עושים בערב ?", שאלתי בחטף.
"יש איזה פאב חדש בהרצליה פיתוח, חשבתי אולי נקפוץ לשם ?",
הציעה מאיה.
"בכיף. מתי לאסוף אותך ?", שאלתי.
"הממ ... 22:00, מתאים לך ?", שאלה מאיה.
"22:00 תפור עלי בול", עניתי.
"רם, אני צריכה לסיים, אני נוסעת עם ההורים שלי לשדה התעופה.
אחי חוזר היום מאיטליה. תתקשר, טוב ?", בקשה מאיה.
"סבבה", אמרתי. "ביי מתוקה", סיימתי.
"ביי מאמי", היא ענתה ושנינו ניתקנו.
מאותו רגע השעון החל לזוז לאט ...
ניסיתי להעביר את הזמן בקריאת ספר, אבל לא הייתי מרוכז. חשבתי
על מאיה, ועל איך עשוי להסתיים הערב. ניסיתי אופציות שונות:
נשיקה צרפתית עם חיבוק, מזמוזים באוטו, סקס אצלה בדירה ...

בשעה 21:20 יצאתי מהמקלחת נוטף מים, ורצתי לטלפון שצלצל בחדר
שלי.
"אחי, שמעתי יצאת לרגילה. אתה בא לסנוקר היום ?", שאל הקול
מעבר לקו.
"ליאור, יא מנייאק, אתה לא תאמין מה נפל עלי, אחי !", צעקתי לו
רטוב עם מגבת כרוכה סביבי.
ליאור הוא החבר הכי טוב שלי.
"מה ? מה נהייה ?", שאל ליאור.
"מה נהייה ? אני מנסה להשיג אותך מהצהריים ואתה לא זמין, יא
כלב. הכרתי בחורה סוף הדרך", שאגתי לו בטלפון.
"עוד פרחה ? עזוב אותך מהתת רמה, חפש מישהי ברמה שלך", ענה
ליאור.
"אחי היא בכלל לא פרחה !  היא פצצה לא נורמלית, סטודנטית למנהל
עסקים, מלאה בכסף, גרה קרוב. אחי - הסתדרתי !!!", פרחתי
מאושר.
"וואלק הסתדר סחבק, הא ?", אמר ליאור בהתלהבות מאולצת.
"אחי, אני יוצא איתה היום. אין מצב לסנוקר, חבל לך על הזמן",
אמרתי.
"חופשי אחי. רק תעדכן את האח שלך מה היה, ואם יש לה עוד חברה
כוסית, שתזרוק איזה עצם לכיוון, הא" ?, המשיך ליאור.
"נברר את זה היום, אחרי שאני אטחן לה את הכוס", עניתי
בציפייה.
"רק טוב אח שלי, מגיע לך, למה לא", ענה ליאור.
"ביי, גבר", התכוונתי לסיים.
"ביי", השיחה הסתיימה.
חיפשתי לי משהו קל ללבוש, שיהיה ספורט אלגנט כזה, לא רשמי
מדי.
יצאתי אליה בסביבות 21:35, אחרי שבדקתי את עצמי כמה פעמים מול
המראה והחלטתי "יאללה, למשימת הכיבוש".
הגעתי לבני דרור בשעה 21:59 והתקשרתי אליה.
"הלו ?", ענתה מאיה.
"מאיה, אני כאן. איפה את גרה ?", שאלתי.
"איפה אתה נמצא ?", שאלה מאיה למיקומי.
"פניתי בבני דרור ואני בכיכר", עניתי.
"תפנה שמאלה, והרחוב השני ימינה - עד הסוף", ענתה מאיה.
"איזה משפחה ?", שאלתי.
"ביאלר", ענתה.
"טוב, אני עוד דקה אצלך", עניתי.
"טוב, ביי", ענתה מאיה וניתקה.
המשכתי בדיוק לפי ההוראות שנתנה לי מאיה, והגעתי לבית האחרון
ברחוב. שלט קטן שנשא את השם "ביאלר" היה על השער בכניסה לחצר
הבית.
חניתי בצד הכביש והלכתי לכוון השער. השער לא היה נעול ונפתח
בדחיפה קלה.
שביל קצר הוביל לכניסה לבית.
צלצלתי בפעמון.
כמה שניות אח"כ נפתחה הדלת. עמד מולי מבוגר שלא נתן לי לחכות
ואמר: "שלום, אני אבא של מאיה".
"נעים מאוד", לחצתי את ידו, "אני רם".
"מאיה עוד שנייה תצטרף", אמר האבא.
"אבא, אתה בא ?", שמעתי את אהובתי קוראת לו.
למה היא צריכה את אבא שלה שם ??? היא לא יכול להתלבש לבד ?
"כן, מאיה", ענה אביה ועלה במדרגות לחדרה.
בעודי ממתין למאיה, הגיח ילד קטן מקצה המדרגות, והחזיק בידו
כסא גלגלים מקופל.
המוח שלי ניסה לעבוד שעות נוספות כדי להבין מה הולך פה, אבל לא
הייתי צריך לנחש יותר מדי כי שניות אח"כ ירדה מאיה במדרגות
כשאביה תומך בה.
"מה נשמע, רם ?", מאיה חייכה אלי חיוך כאילו מתנצל.
החיוך שהיה אמור להיות נסוך על פני נמוג כלא היה.
פשוט הייתי המום.
מאיה הייתה יפהפיה אמיתית, אבל היא הייתה נכה.
"אחלה", השבתי בלי לחשוב או להתכוון למה שאני בכלל אומר.
אחיה הקטן פתח את כסא הגלגלים ומאיה התיישבה בו.
אביה דחף את כסא הגלגלים החוצה לכוון האוטו שלי.
כל אותו הזמן ניסיתי לחשוב "מה אני עושה עכשיו ... איך אני
יוצא מזה ...".
פתחתי את הצד שלה ברכב, ואבא שלה עזר לה להכנס פנימה.
"אתה יכול לקפל את הכסא ?" שאל אותי אביה.
עדיין בהלם מהפתעה שנפלה עלי, עוד מעזים לתת לי משימות שמעולם
לא התנסיתי בהן.
ניסיתי לקפל את הכיסא ללא הצלחה.
"תלחץ על הכפתור ההוא בצד", אביה אמר לי, תוך כדי עזרה לבתו.
לא הצלחתי למצוא את הכפתור.
אבא של מאיה לקח את הכסא ממני, קיפל אותו אחת-שתיים ודחף למושב
האחורי.
"תשמור על הילדה שלי, טוב ?", ביקש.
"כן, בוודאי", עניתי לו, כשכל מבוקשי היה אחד: לחזור הבייתה -
לבד !
הנעתי את הרכב ושתקתי.
"אני מצטערת שלא סיפרתי לך על הבעייה", פתחה מאיה את השיחה.
"אני לא ... כלומר, אף פעם ... אני ...", ניסיתי להסביר.
"זה בסדר. כולם ככה בפגישה הראשונה. אצל רובם זו בדרך כלל גם
הפגישה האחרונה. אני מקווה שאתה קצת יותר בוגר מרוב הבנים
שיצאתי איתם", הסבירה מאיה.
הדלקתי את הרדיו, חיפשתי מפלט משיחה איתה שתוביל רק לעוד יותר
מבוכה, כי לא היה לי מה לומר.
"אז הרצליה פיתוח, כן ?", מאיה אישרה.
"כן, נשמע אחלה", אמרתי, למרות שהתחלתי לחשוב על הפדיחות שיהיה
לי עם פתיחת כסא הגלגלים.

אחרי חצי שעה הגענו למקום. החניתי את הרכב סמוך לפאב, במזל
הייתה לי חנייה קרובה, וירדתי לעזור למאיה. שלפתי את הכסא
מהמושב האחורי ופתחתי אותו.
"לפתוח תמיד יותר קל", אמרה מאיה.
ניסיתי לעזור לה לצאת מהרכב ולהתרומם. שתי רגלי הפלסטיק שלה
נתלו מהברכיים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ריחמתי עליה,
למרות שהיא לא עשתה רושם של אחת שרוצה שירחמו עליה.
הושבתי אותה על כסא הגלגלים וישבנו ליד שולחן זוגי פנוי.
הערב עבר דווקא בכיף, הייתה מוסיקה סבבה, מאיה הייתה סבבה,
חיוכים, ליטופים, עניינים ...
בשעה 00:15 החלטנו שמיצינו, וביקשתי חשבון. מאיה התעקשה לשלם
ואני סירבתי.
בסופו של דבר התחלקנו בתשלום. מאיה פתחה ארנק עם 2 סוגי ויזה.
כסף לא היה חסר לבחורה הזו. רגליים - כן.
הודינו למלצרית שטיפלה בנו ויצאנו לכיוון הרכב.
עזרתי למאיה להכנס ואת הכסא הצלחתי לקפל לבד לשם שינוי.
ישבנו ברכב והתמזמזנו לנו איזה 40 דקות.
לקראת 1:00 בלילה הנעתי את הרכב ונסענו הבייתה.
בדרך שמענו FM100. היו שם שיחות על סקס, ועלו כמה מאזינים
מעניינים שגרמו לנו למבוכה קלה וצחקוקים. ידעתי שגם זה עשוי
להגיע, אבל נחרדתי מהרעיון שמאיה לא מושלמת בדיוק.
הגענו לבני דרור, והחזרתי אותה הבייתה. לא דיברנו על סקס למרות
ששנינו הרגשנו שזה יקרה.
זה לא קרה.
אבא של מאיה יצא אלינו ברגע שחניתי את הרכב, וישר הגיע לעזור
למאיה לצאת מהרכב.
"היה כיף !", אמרה מאיה, "תתקשר מחר".
"גם אני נהניתי", אמרתי.
ובאמת נהניתי. לא כמו שהייתי נהנה אם היא לא הייתה נכה, אבל
נהניתי.
נפרדתי ממאיה ונכנסתי לרכב, מנסה להבין לאן הולך הקשר הזה.

למחרת, צלצל הפלאפון שלי בסביבות השעה 19:30.
"רם, מה קורה ? ", אמרה מאיה.
"וואלה, הכל טוב. מה אצלך ?", שאלתי.
"רם, אין אצלי אף אחד בבית. רוצה לבוא ?", שאלה.
"בכיף", אמרתי.
"אחלה, אני מחכה לך", אמרה מאיה.
"אני בא עוד שעה ככה", אמרתי.
"טוב מתוק, ביי", אמרה מאיה.
"ביי", עניתי.
התקלחתי, התלבשתי, שמתי קונדום בכיס של הג'ינס, ויצאתי למשימה
השנייה.

הגעתי למאיה בשעה 20:50 וצלצלתי בפעמון הדלת.
מאיה פתחה לי את הדלת, כשהיא יושבת על הכסא, מוכנה ליציאה.
"הממ ... אנחנו יוצאים ?", שאלתי.
"יש לי מקום נחמד לקחת אותך אליו", אמרה מאיה.
"אוקיי ...", אמרתי, והצטערתי על כל התכנונים המוקדמים.
מאיה סימנה לי לעזור לה להכנס לרכב, ואני שכבר מיומן מספיק,
עזרתי לה צ'יק צ'ק ואפילו קיפלתי את הכסא ממש מהר.
"לאן ?", שאלתי תוך כדי הנעה.
"תחזור כאן לכיכר, קח ימינה, שמאלה, שוב ימינה, וישר עד הסוף
...", כיוונה אותי מאיה.
ברור היה לי שאנחנו עדיין בבני דרור, אבל הכביש היה ללא מוצא.
סוף הכביש הסתיים בשביל שהוביל לתוך פרדס קטן.
"תעצור כאן", סימנה לי מאיה.
"כאן ???", התפלאתי.
"כן, כאן. אל תשאל שאלות, תעצור. יש לי הפתעה בשבילך ...",
אמרה מאיה.
עזרתי לה לצאת מהרכב, והיא התיישבת על הכסא שפתחתי עוד קודם.
"קח אותי לשם", הצביעה מאיה לכוון שרצתה.
התחלתי דוחף את מאיה, תוך כדי טלטולים כי השביל לא היה חלק.
הגענו לעץ גדול, שאחד הענפים שלו היה נמוך, בגובה המצח שלי
בערך.
מאיה נראתה כאילו היא יודעת מה היא הולכת לעשות ( בעצם הולכת
זו לא המילה המתאימה למישהי כמוה ...)
מאיה נראתה כמי שיודעת מה בכוונתה לעשות.
מאיה שלפה שני חבלים קצרים שהיו צמודים לגב כסא הגלגלים עם רשת
נצמדת.
היא אחזה בענף הנמוך והתרוממה מכסא הגלגלים.
מאיה השילה את מכנסיי מעלי, וגם תחתונים לא השאירה על גופי
העירום.
אחר כך, הורידה בעצמה את מכנסיה ואת תחתון החוטיני שלבשה, אחזה
בשתי ידיה בענף וביקשה ממני לקשור את ידיה לענף.
קשרתי את ידיה לענף העבה והנמוך
"שב !", פקדה עלי מאיה.
ישבתי בתוך כסא הגלגלים, מציית ללא ויכוחים מיותרים.
מאיה התיישבה עלי והחלה עולה ויורדת על איבר מיני. שרירי
הידיים שלה היו מפותחים מאוד, ונראה היה שהיא לא פעם ראשונה
מבצעת את זממה בפרדס.
כך, עשינו אהבה במשך דקות ארוכות. ארוכות מדי ...
לבסוף, התרוממתי, פרמתי את הקשרים מהידיים של מאיה. על ידיה
היו סימנים אדומים של קשירה, אבל היא לא התלוננה או בכתה על
כאבים.
התלבשנו בזריזות והתכוננתי להחזיר את מאיה לביתה, לפני שהוריה
יגיעו.
השעה הייתה 22:35.
חזרנו על עקבותינו ונסענו לכוון הבית של מאיה. מרחוק כבר ראיתי
את האורות הכחולים המהבהבים.
הגענו סמוך לבית, שהיה מוקף בסיירת מג"ב ובשתי ניידות משטרה.
לא הבנתי מה קורה בדיוק.
אחרי שהחניתי, יצאתי אל מחוץ לרכב ושני שוטרים התנפלו עלי
והצמידו אותי לרכב. שמו עלי אזיקים.
אבא של מאיה הגיע אל מאיה ושאל אם הכל בסדר.
מאיה המופתעת אמרה לו שהכל בסדר, וצעקה לשוטרים לשחרר אותי
מהאזיקים.
אחרי שמאיה נכנסה הבייתה עם אביה, יצא האב החוצה וניגש לשוטרים
הצידה.
לאחר כמה מילים, הגיע אלי אחד השוטרים ושיחרר אותי מהאזיקים.
עדיין לא הבנתי מה בדיוק עשיתי ולמה עצרו אותי.
אבא של מאיה ניגש אלי ואמר לי: "אני מצטער. תודה לך שהחזרת את
מאיה".
לא ממש הסתדר לי כל העניין.
ואז אבא של מאיה הוסיף: " ... פשוט, יש כאלה שמשאירים אותה
תלויה על העץ ..."