בתולת ים יפה שלי,
כצלילים הם מילותייך השחורות
וכעורב גאוותן גנבתי את בשרך אל כנפי
כנתין חסר דמוקרטיה וכבוד, בניתי לך מגדלים וטירות
יצרתי לך ליצנים כתומים וילדות עם עיניים כחולות חסרי פנים
מחוספסים כדי שישכבו עמך בטירות העונג שלך.
את אהבתך זרקת ארצה ורמסת עם עקביך המטאלים הגבוהים
ואני כסחבתך שוב כל פעם מחדש, התכופפתי והרמתי.
במסעך על סוסך הצחור, הכסיה עפה לך מהרוח
מיהרתי והרמתי גם אותה, להגישה לך על מגש הזהב.
בשמלות שקופות ופטמות ורדרדות חיוורות את נשמת לרווחה
כהילה בשדה עמום ופטריית הזיות מרה.
כך גם צנחתי, מקולפת רגלי, כשאת פיהקת אל אותו הנוף המדהים,
ואותי לא מיהרת ממש להרים.
שתול על פלגיי כפות רגלייך וציפורנייך הצבועות באדום, מוקף
בעשבים ואדמת תהום, רכון אל תולעים מרות ושילשולים אדמוניים,
מחכה שתבואי ותקטפי אותי לזר הפרחים שנהגת לשים בווזה בחדרך
הערפילי.
ובזמני החופשי שוב בניתי לך שדות וטירות מאבני גיר סגולות,
ליצנים רכובי דמעות, וילדות קטנות בעלות עיניים כחלכלות,
שכשאמות יחכו לך בחדרך ילדים קטנים ומצויירים, שעמם תוכלי לשכב
ולנקות אבק מהתריסים.
וכגבעול זנוח שמתחיל להשחים, אצפה בך חושנית בשמלתך השקופה
ושמש אמצעית.
לשני |