לאהובינו,

ממש עכשיו היא נוקשת על דלתכם. אתם ניגשים לפתוח ורואים אותה.


שנה חדשה.

על עור פניה החלק, רך כעור פניו של תינוק בן-יומו, נפרש חיוך
גדול.

איזו שנה מתוקה, אתם אומרים לעצמכם ורוצים לחייך בחזרה  - אבל
מייד מרצינים.
רגע, מה היא מביאה איתה, התשס"ג הזו? מי יודע אלו צרות וטרדות
מסתתרים בכיסי שמלתה? אתם מביטים אחורה, אל הזקנה שבקצה הסלון.
תשס"ב נעה הלוך ושוב על כיסא הנדנדה, ומגלגלת אליכם מבט עייף.

רק לפני 365 ימים היא עמדה ממש כאן, על-סף הדלת, חייכנית
ומקסימה. אתם זוכרים איך חיבקתם אותה אז? איך אמרתם לעצמכם
שכמה טוב שסוף-סוף יש שנה חדשה בפתח, במקום תשס"א המעיקה.
תשס"ב לא היתה צריכה לעשות הרבה. רק ללחוש לכם באוזן שאם
תקבלו אותה, יהיה לכם שלום ובריאות וכיף ואהבה.

והנה, א' בתשרי שוב כאן ואתם יושבים עם הזקנה בסלון ונועצים בה
מבטים רווי תוכחה. "נו סבתא", אתם אומרים לה בקוצר רוח. "לא
שלום, ולא מספיק אהבה, והבריאות לא מי יודע, והכיף - מי זוכר
אותו בכלל".
ותשס"ב בולעת רוק ומיטיבה בפיה את השיניים התותבות, ומצטנפת
עוד יותר בתוך השל האפור אך עדיין מרעידה מפעם לפעם מבלי
משים.

אז מה עכשיו? האם כדאי לתת אמון בנערה החדשה שבפתח? היא מחייכת
נורא יפה, ומבקשת שתתנו לה להתארח בחייכם רק כמה חודשים - 12
לכל היותר. היא נשבעת להתנהג יפה, ומייד מתחילה לפזר הבטחות על
שלום ובריאות וכ...

"די", אתם אומרים לה. "את לא חייבת להבטיח כלום. אם תצליחי
להביא השנה שלום ובריאות, כיף ואהבה, שלווה וביטחון, אושר
ואחווה - נהיה מופתעים ושמחים. אבל אם לא נראה לך שתצליחי, אז
אל תבטיחי סתם. פשוט אל תכנסי".

פרייארים.

לפני שאתם מספיקים לטפוח לעצמכם על השכם בגאווה, אתם מסתכלים
פנימה ורואים אותה שם - את תשס"ג עומדת בחדר השינה שלכם,
מרוקנת את המזוודה שלה מבגדים ומסדרת אותם יפה-יפה בארונות
שלכם.

מאחוריכם אתם שומעים רחש. תשס"ב השפופה נגררת על המעלית, נושאת
על כתפה את שק העוונות הכבד. היא תולה בכם עוד מבט אחד, מלא
תחינה, והופ - דלת המעלית נסגרת.

אז זהו, אתם אומרים לעצמכם. עוד שנה נכנסה אם רצינו או לא
רצינו. הלוואי שהיא תהיה נפלאה. הלוואי שהיא תהיה כל-כך טובה
לכולנו, עד שלא נרצה להיפרד ממנה. שנגיד לה - רגע, אל תלכי,
חכי עוד קצת - ביום שבו יצלצל שוב הפעמון ובפתח תעמוד נערה
חדשה ושמה תשס"ד.

אנחנו, בכל אופן, מתפללים שזה יקרה ביחד אתכם.

שנה נפלאה לכולכם