ידיו הקטנות של יותם סילקו במהירות אבנים קטנות וקוצים מחלקת
הדשא הזעירה שהגיחה לעיניו פתאום, מיותמת ולא מתאימה, על צלע
ההר. הוא צימצם את עיניו בכוח, כדי לוודא שלא נותרו אף אבן או
קוץ שיטרידו את מנוחתו, והתיישב.
הכל היה חשוך, פרט לחצי ירח סורר שהתעקש להפריע ללילה
בחיוורונו המעוקל. יותם הביט קדימה והקשיב לפס הקול הלילי.
אי-שם -  אולי מדרום, אולי ממזרח - החרידה יללת תן את הלילה.
למשמע היללה, הפסיק החושך לצרצר באחת. יותם היטיב את הקשבתו.
זו היתה יללה ממושכת מהרגיל, והוא היה משוכנע שהיא נובעת
מגרונה של חיה פצועה. יותם היה אמנם רק ילד קטן, אבל אפילו הוא
ידע שתן נורמלי לא מייבב ככה.
יותם המתין. בשיפולי ההר נח שדה חיטה מוזהבת, שהקיץ קמל את
גבעוליה. בעיבורו של השדה נחו אדנים עבים על-גבי שתי קורות
ברזל ממורטות, מתווים יחדיו מסילה. יותם ידע שעוד מעט אמורה
לשעוט על-גבי המסילה הזו רכבת משא ועל קרונותיה כל טוב.
יותם לא ידע מה יישאו הקרונות, והחושך לא התכוון לעזור לו
לראות את המטען. הילד לא כעס על הלילה בשל כך. הוא דווקא אהב
את המשחק הזה. לנסות ולנחש את משא הרכבת באמצעות חוש הריח.
אולי הרכבת תותיר אחריה ניחוח חריף של תבלינים, או אולי שובל
עשיר-עד-חנק של פרחים - ומי יודע? אולי תהיה זו דווקא צחנת
הבהמות בדרכן למשחטה, שתעורר את נחיריו.
הרגעים נמשכו והתארכו וריסיו הארוכים של יותם התאחדו לחיבוק
רדום.

משהו באוויר השתנה פתאום. ממרחק עלה והתקרב רעם עמום שגרם
ליותם להתעורר בבהלה. במשך כמה שניות הוא לא זכר היכן הוא
נמצא, אך כשזיהה את שיקשוק הגלגלים מתקרב, הילד התעשת ונדרך.
ההמתנה לניחוח החדש והלא מוכר מילאה אותו בהתרגשות.
יותם היה מגיע לכאן בכל פעם שהוריו היו עסוקים מכדי להבחין בכך
שאינו בבית. משחק הרכבת התנהל באותה צורה בכל פעם, אבל הלילה
משהו השתנה.
ככל ששיקשוק הקרונות הלך והתקרב, כך הלך והתחזק אור עמום ומוזר
שהלך והכתים את השיפולים המערביים של ההר. יותם התהפנט מול
האור הזה, עז כמו זוהר הצפון, שצבע את המדרון באדום וצהוב.
הרעם היה כעת קרוב מאוד. יותם ידע שבכל שנייה אמורה הרכבת
לעבור, וניסה לחשוב אם הוא מכיר איזשהו תבלין או פרח שעשויים
להפיק אור שכזה.

הרכבת הגיחה בדהרה מעבר להר והופיעה באחת מול עיניו. להבות
אדירות אחזו בקרונותיה, יורקות מטחי אש אל השמיים. מידי פעם,
התפרצה האש בקולות נפץ מחרידים, שלוו במטר ניצוצות ואפר. יותם
צעק אבל שאון הרכבת היה חזק ממנו. הקרונות בערו על כל מה שודאי
היה בהם - פרחים, בקר, תבלינים - אבל המשיכו לדהור קדימה, כמו
סוס פראי שזנבו נשרף, עד שלבסוף נעלמו מעבר לצלע ההר, והשיבו
את החושך למקומו.
יותם המזועזע קם על רגליו והחל לרוץ הביתה. הפנס שבכף-ידו
הרועדת השליך אלומת אור חיוורת ומרצדת על הרגבים, שניסתה לשווא
להתוות את נתיב הריצה. הילד מעד פעמיים או שלוש, וקם מייד כדי
להמשיך ולברוח.
יותם התחיל לבכות רק כשראה את אורות הכפר. ריאותיו צרבו ופיו
יבש, אבל הוא ניסה להתעלם מכל אלו והמשיך לרוץ בכל כוחו. הוא
חלף על-פני הכניסה לכפר ובית המועצה, והמשיך לרוץ ברחובות
המתפתלים, המוכרים כל-כך, עד שנעצר לפני דלת ביתו. הילד קרס על
שטיחון הסף וניסה לפייס את לבו ההולם בכמה נשימות עמוקות. הלב
סירב לאתנן כה זול, וכמו להכעיס המשיך לדפוק מהר וחזק בחזהו של
יותם.
לאחר שלבו נרגע בקרבו, התרומם יותם וצילצל בפעמון. רגלו
השמאלית רקעה בחוסר סבלנות. הוא חיכה שאמא או אבא יפתחו לו את
הדלת כדי שיוכל לספר להם מה ראה, אבל איש לא התקרב. יותם צילצל
בשנית, וכעבור דקה נוספת של חוסר-עונים, צילצל בפעם השלישית.
הם לא בבית.
יותם התלבט לרגע, והחליט שרכבת בוערת ששועטת לשום מקום זו סיבה
מספיק טובה בשביל להעיר את השכנים. כעבור דקה הוא צילצל בפעמון
של משפחת אבן. שריקת קנרית מיותמת הידהדה בתוך הבית עד שנדמה,
אבל בעקבותיה לא תופפו רגליים אל הדלת. יותם הבין שגם אצל
משפחת אבן אין אף-אחד בבית. הוא רץ במעלה הרחוב וצילצל בכל
הפעמונים שניקרו בדרכו, אך איש לא פתח לו.
יותם לא הבין מה קורה פה. הדמעות זלגו על פניו, גדולות וחמות
כמו רכבת שחוצה את העמק בשובל אש.
הוא הלך ברחובות הריקים של הכפר וצעק מלוא גרונו, מקווה להקיץ
מישהו - אך לשווא. כשהגיע לכיכר הכפר, התיישב על הספסל וניסה
לארגן את מחשבותיו.

מבטו נח מבלי משים על לוח המודעות, ולאחר שהמוח קלט מה כתוב
במודעה הגדולה מכולן, נמלטו שברי זעקה חנוקה מבין השפתיים.
"פסטיבל הקיץ הגדול", צעקה המודעה באותיות שחורות על-גבי נייר
צהוב. "ביום חמישי אחרי הצהריים על כל תושבי הכפר להתייצב בעיר
המחוז. משם תצא רכבת מיוחדת לפסטיבל הפרחים הגדול בבירה".

הילד הבין הכל. הוא צעק ונאלם וצעק שוב, עד שעייף מלבכות ונרדם
על הספסל.

מעליו זרח סהר מרוט באור קר, והביט למטה בדאגה. אולי שם ימצא
את מחצית הלבנה שאבדה לו הלילה.