[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
תא וידויים

רוזטה נשכבת קרוב-קרוב למרטין, ומצמידה את פניה החמות לכתפו.
הם לבד עכשיו, ואיש אינו מפריע את מנוחתם היכן שהם נמצאים,
במקום החשוך והקודר ההוא. היא בוכה בשקט, ודמעות זולגות במורד
לחיה הימנית עד שהן צונחות, מותשות, על כתף שמאל הגרומה שלו.
כל טיפה מנסה לייסד שלולית זעירה על כתפו, אך עד שבאה רעותה
וזולגת - היא כבר נכנעת ונספגת באריג השחור של החליפה
המהודרת.
עם כל דמעה רוזטה מהדקת את ידיה סביב חזהו של מרטין. היא מחבקת
אותו בכוח, ומסרבת להרפות עד שתרגיש שהוא זז בחוסר נוחות. אבל
מרטין עומד בזה בגבורה ושותק.
רוזטה מפהקת. דעתה הולכת ונעשית פזורה עליה, כמו מטפס הרים
שסיים את משימתו, וגולש בחבל סנפלינג במורד ההר, בזהירות, רק
כמה מטרים עם כל קפיצה, עד שהוא לא מסוגל לראות עוד את הפסגה,
והפסגה אינה מסוגלת לראות עוד אותו.






- "רוזטה, אני מבין שזה לא פשוט בשבילך. אבל אני מציע שקודם
כל תשתי קצת, תרגעי"  

לא, אני לא אשתה. אני לא יכולה. אני לא אשתה ולא אוכל יותר
אף-פעם.

- "רוזטה, את צריכה להירגע ולנוח, לנוח הרבה. את תהיי בסדר,
באמת שתהיי בסדר. הכי חשוב לי שתביני שהייתי חייב לעשות את מה
שעשיתי"

זה סוף העולם, זה מה שזה. עוד מעט השוטרים יפרצו את הדלת
בבעיטה ויירו בך כמו בכלב. אני יודעת שהם מתקרבים אליך.
הסירנות שלהם בטח עולות ויורדות בכל העיר.

- "אני לא הייתי לבד בכל זה, את יודעת. במקום שממנו אני בא יש
אנשים, משפחות, חיים שלמים שתלויים במידע שהשגתי, בתמונות
שהעברתי. גם אם תבכי זה לא ישנה כלום עכשיו. רוזטה, את צריכה
להבין. כשפגשתי אותך ראיתי שאוכל לבטוח בך. ידעתי שאוכל לספר
רק לך את מה שיושב לי על הלב מבלי שתסגירי אותי, מבלי שתגידי
להם על זה כלום"

וגם אם הייתי יכולה לספר, לא הייתי עושה את זה. אתה יודע.

- "בלעדיך לא הייתי עומד בחיים הכפולים האלה, במתח שלא עוזב
אותי אפילו לשנייה. בפחד מזה שבכל רגע מישהו יגלה מי אני באמת,
ואז..מה אז? עינויים במרתפים של שירותי הביטחון? משפט שדה
פומבי שאגיע אליו מנופח ממכות ואודה בכל מה שירצו שאודה בו?
הוצאה להורג לעיני המון מריע בכיכר המהפיכה?"

לא, תפסיק פה. אני לא יכולה לעמוד בתיאורים האלה.

"את בטח מבינה את הפרינציפ. לא יכולתי להרשות לעצמי להגיע למצב
הזה. אני לא ילד. ידעתי למה אני נכנס ומה הסיכונים, ועוד לפני
שהגעתי לכאן החלטתי שרק אני אחליט איך זה ייגמר. את זוכרת איך
צחקת עלי, על זה שאני כל-כך מסודר? איך שהעור שלי חלק כל-כך
אחרי הגילוח. אף-פעם לא הרגשת עור חלק כל-כך. איך שהחולצות שלי
תמיד מגוהצות. ופעם אחת, כשעשינו אהבה, אני זוכר איך שצחקת
כשנישקתי אותך על כל הגוף, מכל הצדדים, ולא השארתי נקבובית אחת
לא מנושקת".

ממזר, הצלחת לגרום לי לחייך שוב. כן, זה באמת היה לילה מיוחד.
הנה, אני נזכרת ומתחילה שוב לבכות.

- "אפילו בסקס הייתי מסודר. אבל עכשיו את בטח מבינה שבשביל
לעשות את מה שעשיתי, בשביל להיות מרגל - עד היום מוזר לי
להשתמש במילה הזו - הייתי חייב להיות מסודר כל-כך, קפדן כל-כך,
מחושב עד הסוף. אסור היה לי להשאיר שום דבר ליד המזל. בזמן
האחרון הרגשתי שמשהו לא בסדר. המקורות שלי התחילו להתחמק.
בביקורים האחרונים שלי במשרד הפנים ראיתי שוטרים בכל פינה.
יותר מדי פעמים בזמן האחרון ראיתי ניידות עוצרות בשכונה, ואנשי
ביטחון רצים לאיזה בניין ואחרי כמה דקות יוצאים משם עם איזה
דייר מסכן, שמתפתל בין הזרועות שלהם עד שהוא נעלם במכונית שטסה
לחדר החקירות".

אז למה לא ברחת למקום אחר? לעיר אחרת? יכולת להוריד פרופיל
לכמה שבועות או חודשים, עד שהעניינים יירגעו.

- "הייתי חייב להמשיך. העבודות על הכור הגרעיני הלכו ונשלמו
ובבית לחצו עלי להביא עוד ועוד חומר. אלו היו הימים הכי
קריטיים בעבודה שלי, מאז שהגעתי לכאן. לא היתה לי ברירה,
רוזטה. הייתי חייב להישאר כאן, ולקוות שלא יגיעו אלי".

אז איפה העניינים השתבשו? מה קרה?  

- "לפני ארבעים דקות התקשר אלי מקור ממשרד ההגנה. הוא לא סיפר
לי על זה כלום, אבל לפי הקול שלו כבר הבנתי הכל. החוקרים הגיעו
לחדר שלו, אמרו לו בפנים את כל מה שהם יודעים ונעמדו מאחורי
גבו בזמן שהוא התקשר אלי. המקור שלי ישב בכורסת העור שלו
והשעין את מרפקיו על השולחן, כפי שעשה בעשרות פגישות שהיו לנו
במשך השנים, כשרצה ללחוש לי משהו רגיש במיוחד. אז החוקרים בטח
אמרו לו: 'תתקשר למרטין ותגיד לו שעלינו עליו'. זה בדיוק מה
שהוא עשה"

בנזונה. הבנזונה הזה הסגיר אותך. הוא סיפר להם הכל. הלוואי
שיישרף, שיוציאו לו את הנשמה בעינויים.

- "אני לא כועס עליו. במצב שלו מאוד יכול להיות שהייתי מתנהג
בדיוק ככה. אחרי שהוא אמר את מה שאילצו אותו להגיד, הוא עוד
ניסה למלמל איזו התנצלות, אבל הם ניתקו את השיחה לפני שהספיק
לגמור את המשפט".

יותר טוב ככה. אני לא צריכה את הסליחה של המנוול הזה. אבל רגע,
אני עדיין לא מבינה למה לא ניסית לברוח. במקום להסביר לי את כל
זה היית פשוט צריך לברוח מהמדינה, כמה שיותר מהר. את כל
ההסברים היה אפשר לעשות פעם אחרת. העיקר שתצא מזה.

- "לא היה טעם שאברח. בזמן שהוא התקשר אלי הם כבר היו בדרך
לדירה. הוצאתי את גלולת הציאניד ממקום המסתור הקבוע שלה.
אחר-כך מילאתי כוס במים מהברז והתיישבתי לחכות. אבל לא רציתי
להיעלם ככה, בלי שתדעי מה קרה באמת. אז החלטתי להסביר לך הכל
בזמן שנותר"

לא, מרטין, תגיד שזה לא נכון. שאתה עוד יכול לברוח, או לפחות
לשכנע אותם שזה לא אתה, שאתה לא מי שהם מחפשים.

- "מאוחר מדי לשנות משהו. רוזטה, תמיד אני אוהב אותך, מכל
מקום שבו אהיה".

זה לא נגמר ככה. אתה תראה. אני אברח מפה, איך שהוא, לאירופה או
לאמריקה. אני אלך לכל מי שיוכל לעזור, ואארגן הפגנות בשביל
שישחררו אותך. אני אדאג שיזכירו אותך בכל יום בעיתונים, בכל
מקום. אני לא מוותרת, מרטין. לא מוותרת.

רוזטה מתפרקת. היא פולטת יללות לא ברורות לחלל האוויר. האצבעות
שלה רועדות על כתב הברייל. היא מנסה דרך הגבשושיות שעל הדף
להרגיש את אצבעותיו של מרטין, המכות בכוח במקשי מכונת הכתיבה.
כותבות לה מכתב פרידה אחרון.
היא נזכרת במשהו שכתב -  "ידעתי שאוכל לספר לך את מה שיושב לי
על הלב מבלי שתסגירי אותי, מבלי שתגידי להם על זה כלום" -
ומרגישה מנוצלת. בטח שהיא לא יכולה להגיד כלום. מרטין הרי ידע
שהוא מספר הכל לבחורה אילמת, חירשת ועיוורת. גם אם היתה רוצה
להסגיר אותו, היא לא ידעה עליו כלום. רק הפנים והגוף, שעליהם
עברה עם ידיה, סיפרו לה מי היה האיש שלה, האיש הראשון שלה -
ועכשיו היא הבינה למה בחר דווקא בה.
היא ממששת בידיה את הדרכון המזויף וכרטיס הטיסה שמרטין צירף
למעטפה. בעוד שעתיים כל זה כבר יהיה מאחוריה.





האוויר בכנסיה מחניק וקר מאוד וצורב את ריאותיה. רוזטה קמה
מהספסל בכבדות ומגששת אחר מקל ההליכה שלה. היא מרימה אותו
מהרצפה, נשענת עליו וקמה. בצעדים איטיים היא גוררת את עצמה
קדימה, לעבר הבמה.
רוזטה מגששת את דרכה באפילה עד שנעליה נתקלות במדרגה. היא
מטפסת והולכת בכיוון משוער ומגיעה לשפת הארון. אין לה דרך
לשמוע או לראות, אבל היא יכולה לחוש שהיא לבד כאן. היא מתכופפת
וחולצת את נעליה, פותחת את מכסה הארון, ובזריזות נבלעת בתוכו.
הגופה של מרטין הועברה לכאן לפנות בוקר במסגרת חילופי מרגלים
מתים. ארבעה ימים חלפו מאז שמת, והקברנים עשו מאמצים עילאיים
כדי להביא את הגופה למצב שיאפשר להציג אותה לפני המנחמים בארון
שמכסהו פתוח.
רוזטה נשכבת קרוב-קרוב למרטין, ומצמידה את פניה החמות לכתפו.
הם לבד עכשיו, ואיש אינו מפריע את מנוחתם היכן שהם נמצאים,
במקום החשוך והקודר ההוא. בעוד רגע מישהו ייכנס ויצעק, בעוד
רגע יד זרה תתפוס ותרחיק אותה משם. אבל בינתיים היא נאחזת
בהווה בציפורניים, כמו שגולש לופת את חבל הסנפלינג, עד שהוא
אינו מסוגל לראות עוד את הפסגה, והפסגה אינה מסוגלת לראות עוד
אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להפליץ זה
לגיטימי!

אני בטוחה שממש
ברגעים אלו
כמה איתנו
יושבים אפופי
צחנה מול המסך

בתאבון!


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/02 23:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה