פעם אחת, לפני כמה זמן, בארץ שטופת שמש חי לו אדם. למעשה הוא
מתחיל כילד. הילד הזה חי לו בשקט ובשלווה בארץ הזו. מאז היותו
ילד הוא ידע על דבר היותו סיני ואפילו חש גאווה בכך. הוא היה
סיני, ההורים שלו היו סינים וגם האחים שלו היו סינים, ככה
שהרבה ספקות לא היו לו- הוא היה סיני. כשהיה ילד קטן הוא לא
העריך את העובדה שהוא חלק מהעם הסיני. רק כשקצת גדל החלה תחושת
הגאווה מפעמת בקירבו. וככה היה לו טוב, כל פעם שהיה מדבר סינית
עם חברים, הם היו צוחקים ונהנים והוא יצא מנקודת הנחה שגם הם
סינים, ובאמת גם חבריו היו סינים. וכך הלך וגדל לו הילד ואיתו
גודלת גם תחושת הגאווה והשייכות לעם הסיני הגדול. גדל הילד
ונהיה כבר כמעט מבוגר. ואז החלו דברים להשתנות. לאט, לאט הוא
התחיל להרגיש לא בנוח עם זה שהוא מדבר כל הזמן סינית ואף אחד
לא באמת מבין אותו. אי-הנוחות הזו בלבלה אותו והוא העלה את
הקירבה שלו לתרבות  הסינית, אכל יותר אורז, קרא יותר טאואיזם
ודיבר יותר סינית. זה לא עזר. החברים שלו אמרו לו שזה די מתיש
לשמוע אותו כל הזמן מדבר סינית, כי סינית זו שפה קשה ושזה גם
לא כל-כך כיף לדבר כל היום בסינית. הוא קם ואמר:" אתם לא
יודעים כלום, התרבות הסינית היא התרבות הכי גדולה בעולם, בכל
מקום תמצאו אותה והיא תמיד תהיה!!" והם אמרו: "מה כבר כל
הסינים יודעים? לבנות חומות?" והוא כעס, נפגע והלך לדרכו. בבית
הוא ישב והיה עצוב. הוא היה עצוב כי פתאום הוא הבין שזה נכון.
זה באמת מתיש לדבר סינית כל הזמן, וזה באמת מעצבן שאף אחד לא
מבין מילה ממה שאתה אומר, אבל זה יהיה קשה להתחיל ללמוד עכשיו
שפה חדשה. אחרי כמה ימים הוא פגש את החברים שלו ונורא רצה
להגיד "אתם צודקים, כמה כבר אפשר להיות סיני, כל הקומוניזם הזה
עולה על העצבים, וכל היום ליסוע באופניים, ואורז?!" אבל מה
שיצא לו היה ביטוי סיני, והם צחקו, אבל הוא ידע שהם לא מבינים
אותו. הוא התחיל לחשוב איזה שפה כדאי ללמוד. יפנית? לא, הם
היריבים של הסינים. שבדית? לא, הוא גם ככה לא ממש בלונדיני.
וככה עבר שפה, שפה ולא מצא. הוא פשוט לא באמת רצה לעזוב את
התרבות הסינית. הוא אהב אורז וטאואיזם.
ועכשיו הילד עדיין כמעט מבוגר, והוא עדיין מדבר סינית הרבה
למרות שבאיזשהו תא בראש מתחילה הידיעה שלמרות שהתרבות הסינית
היא גדולה והעם הסיני הוא הכי גדול בעולם, האיזשהו שלב זה קצת
נמאס.
ואולי אם נחליף פה ושם את ה-ס' ב-צ' נקבל משמעות לסיפור.