"את. בואי אלי. אני רוצה לראות אותך לפני שאת יוצאת. אני רק
רוצה לוודא שאת מאובטחת היטב ושלא יקרה לך כלום."

אני שונאת לעבוד. במיוחד כי זאת עבודה לא רציפה. אין לי סדר
יום קבוע- לא דירה, לא ארוחה חמה. אני חייה ברחוב בין מאות
נשים שמתחרות על אותם הגברים. מרגישה כמו דג זהב באקווריון,
שנועצים בו מבטים. בוחנים את המראה שלו, את הגודל. את הביצועים
האופציונליים. ואז עוברים לאחרת.
הכי נורא זה לחשוב שהפכתי לחפץ - אובייקט מיני. מי שרוצה זונה,
רוצה שהיא תחשוב כמה שפחות, ותעשה כמה שיותר. ואיך אפשר להאשים
אותם? אלו עסקים בלבד. הבעיה היא שכאשר מישהי נכנסת לתוך המעגל
הזה, של הזנות, אין לה דרך לצאת. זה כמו גזר דין מוות. כמה
הייתי רוצה לעוף מכאן! שמישהו יקח אותי, ישחרר אותי מכבלי.
יגאול אותי מייסורי. אני חושבת כל כך הרבה על האפשרויות שלי -
אני משננת אותן, מתכננת תכניות. אבל שוב אני מוצאת את עצמי על
אותו ספסל אבן, עושה את אותם הדברים.
יוצא לי לחשוב כאן די הרבה על אנשים. על מי שעובר לידי, מי
שעובד איתי. נוח לי לבדות להם סיפור חיים, ולהכניס אותי כדמות
ראשית. נוח לי לשבת ולפנטז על החיים שהייתי רוצה שיהיו לי.
אבל כאן, הדברים הם לא כאלה. חיי הרחוב - הם מוזרים ובוגדניים.
אם אני לא אפנים את כל מה שיש לי בלב, אז אני לא אשאר כאן. מה
הייתי עושה כדי לצאת מכאן!
כל יום שעובר, רק קושר אותי יותר לסביבה הזאת. לרחוב. אני
מרגישה כאילו פספסתי את ההזדמנות היחידה שלי לקום ולעשות משהו
שונה.

האדם היחיד שאכפת לו ממני, זה הסרסור שלי. זה מוזר לי לחשוב
על זה כך, כי תמיד אנשים חושבים שיחסי זונה - סרסור הם אלימים
וקשים. כולם תמיד חושבים שהסרסור הוא זה שמעמיד את הזונה
במקום, מכה אותה ומכריח אותה לחזור לעבוד כשהיא מתחמקת. אבל זה
לא נכון. כן, אני יודעת שתמיד חושבים שהזונות הן נשים חלשות
אופי. חסרות בינה. אבל גם זה לא נכון. אני לא אשמה שהגעתי למצב
הזה.

הסרסור שלי. כמה טוב לומר את זה. להרגיש שאכן הוא שלי ואף אחד
לא יקח אותו ממני. הוא היה הראשון מהמקום הזה שהתיחס אלי ולקח
אותי אליו. איזה מזל היה לי - רק עכשיו אני מבינה את זה, ובכלל
- יש לנו יחסים די מיוחדים למרות שאף פעם לא יצא לי לשבת
ולחשוב עליהם. אולי בגלל שאני לא רוצה לחשוב שהיחסים בינינו
יכולים אי פעם להישתנות. אני רוצה להנות מהם כמה שאפשר. זה
אירוני במקצת. כי הרי בתור זונה לא אמורה להיות לי איזו בעיה
מיוחדת לחשוף את גופי או לקיים יחסים עם אחרים. אבל הוא היחיד
שלא ראה אותי ערומה מעולם.

- "כמה את לוקחת ללילה?"
- "1000" באט"
- "מה פתאום?"
- "זה המחיר"

לפעמים אני תוהה מה יהיה איתי בעתיד. כשאני מסתכלת קדימה,
ומנסה לראות את העתיד שלי באיזו צורה אני יכולה לראות רק שחור,
משהו מעורפל. אם הייתי מגדת עתידות הייתי וודאי אומרת שלא יהיה
לי עתיד. זה נכון? יכול להיות שאני אמות כל כך צעירה? אין לי
משפחה, אין לי ממש חברים חוץ מסרסורי. כשאני חולמת בהקיץ על
בית ומשפחה אמיתית אני נזכרת פתאום במצבי העגום. ככה זה יהיה
תמיד?
יש אמונה תפלה. היא קשורה בצמח מסוים בשם מיתת הדבש. זה צמח די
נדיר, ושאר הזונות מאמינות שמי שנוגע בצמח מצמיח שורשים במקום.
אני, שמעולם לא ראיתי או נגעתי בצמח הזה, מרגישה נטועה במקום
יותר מהזונות שלא היה להן כבר שנים בית קבוע.

-  "כולל הכל?"
-  "כולל הכל, חוץ מארוחות ומגורים ללילה"
-  "מניעה עליך?"
-  "אין מניעה. רק חופשי. אלא אם אתה מספק"
-  "מה את חושבת שאני?! אני לא בית מרקחת. תביאי את - או  לא
כלום"

לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד. מנסה לחשוב איך אני נראית
בעיני אנשים אחרים. תיירים שעוברים ברחוב נועצים בנו מבטים.
לאורך כל השנים חייתי באשליה שאני לא כמו כולם. שבי לא ינעצו
מבטים כאילו נפלתי מהירח. כל כמה ימים עוברות כאן ילדות
אירופאיות קטנות. בלונדיניות, עם צמות וסרטים. אני מסתכלת בהן
בחזרה, משעינה את היד כמו שלימדו אותי, נושפת את העשן ונותנת
מבט חודרני. רק כדי לבדוק אם הן פוחדות. לרגע, נוצר קשר עיין
כה חזק עד שאני כמעט מרגישה שהן מבינות את הרגשתי.
אני חושבת מה יקרה להן בעוד כמה שנים. אני כמעט יכולה לראות
אותן מספרות את הסיפור על הזונה מהרחוב לאחרים. מה איכפת לי?
לפחות אני יודעת שאחרים ילמדו מהניסיון שלי.

פאוזה. היא נושפת לו בפרצוץ עשן סיגריות. ענן ניקוטין. הסרסור
יוצר מאחורי הספסלים. מושך אותה ביד. לאן הם הולכים?
אולי ללקק דבש במרחקים.