אנחנו משפחה ממוצעת, האבא אונס את הילדה, האמא חולה בסרטן, האח
מעשן מריחואנה, והילדה, שזאת אני, כל הזמן בדיכאון.

אני שומעת צעדים כבדים, של גרירות נעליים מחוץ לחדר שלי.
זה הוא.
הוא חזר מהעבודה.
כבר שנה שזה ככה.
הוא חוזר מהעבודה, נכנס אליי לחדר, ומתחיל להכניס לי ידיים
לחולצה.
פעם הייתי תמימה, חשבתי שהוא רק רוצה לעזור לי להתלבש, אבל
היום אני מבינה מה הבן זונה עושה לי.

הצעדים מתקרבים, אני מתחילה לבכות, נמאס לי כבר מכל החרא הזה.
נמאס לי מהעולם הזה, אם רק הייתי יכולה, לברוח, לצלול, לעוף
מפה, היתיי עושה את זה, אבל אין לי אומץ.

הוא עמד מול הדלת.
סובב את הידית.
פתח בשקט את הדלת, שאמא לא תתעורר ותראה, למרות שהיא כבר
יודעת.
הרי היא "תפסה אותנו" כבר.
אבל אני לא רוצה להקשות עליה, הרי יש לי סרטן.
הוא נכנס.
ישבתי בפינה, כולי מכווצת מפחד, מודעת לעובדה שאבא שלי הולך
להתעסק איתי, ואין לי שום דבר לעשות בנידון.
רק לפחד, ולקבל את זה.

למחרת בבוקר הייתי צריכה להפסיד לימודים, ולנסוע עם אמא ואבא
לבית חולים, כי אבא היה צריך לעשות סידורים ואמא פחדה להיות שם
לבד.
עזרתי לאמא להיכנס לאוטו, כי היה לה קצת קשה ללכת.
היא מתחילה להתחלש מהכימותרפיה.

אבא הסתכל עליי מהמראה, בא לי לרצוח אותו.
אני שונאת אותו כל כך, הלוואי שימות, שיפסיק כבר לעשות לי את
כל הדברים האלה.
שיפסיק.

חזרנו מהבית חולים, אני שמעתי אביב גפן בדיסקמן, ברחתי קצת
מהמציאות.
מזל שיש לי את אביב, מישהו שמבין אותי, אחרת אני לא יודעת מה
הייתי עושה.

הגעתי הביתה, ישבתי קצת בסלון, ראיתי טלוויזיה, אמא רצתה משהו
לשתות, אז הבאתי לה.
אני כל כך מרחמת עליה.
אפילו שהיא יודעת על כל מה שאבא עושה לי ולא אומרת כלום, אני
מרחמת עליה.
היא כל כך חלשה, היא לא יכולה לעשות דברים שעד לפני שבועיים
הייתה עושה עם חיוך.

רוני חזר הביתה מסטול. שוב.
אמא שאלה אותו איפה הוא היה, והוא מלמל איזה משהו ועלה לחדר.
שיפסיק עם זה כבר, הוא דופק לעצמו את המוח.
אבל, אולי בעצם, אולי זה טוב.
אולי ככה הוא בורח מהעולם.
מכל  החרא שאנחנו שקועים בו עד השערה האחרונה.
אני גם רוצה לברוח.
רוצה למות.
רוצה להיות חופשייה.

הלוואי שהייתי יכולה לקנות כרטיס לניו יורק, למצוא איזה מישהו
חתיך וחמוד ולגור איתו שם.
אני יודעת שזה לא יקרה.
אני יודעת שאין לי יכולת לזוז שני צעדים מהמקום הזה.
מהגיהנום הזה.
מהבית שלי.
אני שונאת פה הכל.
מהטלוויזיה המגעילה שלנו, עד הצבע של הקיר בחדר שלי.
הכל.
שונאת.
מתעבת.

אם היה לי ת'כוח הזה, רק לקום ולברוח מפה.
אם היה.