ריקה, עיוורת, ריקה, עיוורת.
ככה אני מרגישה, אני מרגישה בתנועת ריקבון שממשיכה את עצמה
במחזוריות.
אני עצובה ככל שהשמש ממשיכה וזורחת,
אין טעם בחיים לא טעימים.
צורחת וצועקת על הדברים המסתחררים אצלי באישיות.
מקללת את הרסיסים ששוכבים חסרי הכרה אצלי בלב.
נותנת כל פעם טיפה שונה וגדולה יותר של דם לאנושות.
צועדת הלוך ושוב, במסלול לא מדוייק.
אני מסתכלת עמוק בפנים ומוצאת סכין, היא מסתובבת הרבה, יותר
מדי, שהיא כבר סוחטת ממני את הדמעות.
טובעת בתוך שחור אין סופי, עם כל מיני צבעים.
צורחת, צועקת, מקללת, ואז, כל מה שנשאר, זה רק, שלולית דם.
ופרה עיוורת. |
