"גל, סיפרנו לך כבר על הזולה?"
"הממ... לא.."
"אז את יודעת איפה זה הדרייב אין הישן, נכון?"
"נו... כן.."
"אז יש שם בניין נכון?"
"נו.."
"אז שמה"
"שמה?!, אין שם ערבים?"
"אז אנחנו הולכים לבדוק היום, את באה?"
"טוב".
ככה הלכנו אני- גל, תומר ואדר לבדוק מה שיש שם.
התחלנו לפלס לנו דרך בקוצים שהיו שם, בסוף מצאנו דרך.
פרצנו את הגדר ונכנסו פנימה, נטוש לגמרי, אף אחד לא העיז לבוא
לשם אחרי השריפה הגדולה, הכל חרוך ושחור.
"אומרים שהיו פה כמה ערבים, הומלסים כאלה, שישנו כאן."
"כן אני יודע"
"אז נכנסים?"
"בשביל זה באנו, לא?"
נכנסנו, הכל שחור גם בפנים, רואים שהייתה שם שריפה.
התחלנו לחקור את המקום, נכנסנו לחדרים, מצאנו סולם, עלינו על
הגג.
"לא מספרים על זה לאף אחד!"
"למה?"
"ככה, נעשה רשימה של 10 ילדים שאנחנו מסכימים שיצטרפו, וזהו!
אחרת לא יצא מפה כלום"
"טוב"
התחלנו לחזור דרך הקוצים. נפרדנו שהגענו לבית שלי, נכנסתי
הביתה.
אף אחד לא בבית, כמו תמיד. ריק, חלול, שקט, בלי צלילים, אפילו
ציפורים לא היו, הרגשתי לבד אז שמתי מוסיקה חזק, רקדתי,
השתוללתי, קרעתי את המיתרים, שברים וזרקתי דברים בסלון.
פתאום טלפון, "הלו?" "גל?" "רגע אני אנמיך" "הלו" "כן, גל, מה
המצב?" "תמר?" "כן" "אה היי, הכל בסדר מה אתך?" "הכל בסדר,
תגידי מה את עושה היום?"
לא יכולתי להתאפק, סיפרתי לה "אממ... תמר, אפשר לספר משהו שלא
יוצא מפה?" "מה?" "אני ותומר מצאנו בניין נטוש, איפה שהדרייב
אין הישן, אנחנו משפצים ועושים שם זולה" "מגניב, אפשר ללכת
לראות?" "אני אקח אותך מחר ועד אז את לא מוציאה מילה על זה"
"טוב" "ביי" "ביי".
למחרת לקחתי את תמר איתי וקראתי לתומר, הוא השתגע, "חשבתי
שאמרנו שלא מספרים!" "כן אבל, הייתי חייבת, וחוץ מזה בסוף
היינו בוחרים אותה." בגלל שהיא הייתה חברה של אמיר, ואמיר,
אמיר ידע.
שבוע באנו כל יום לנקות וסתם לשבת ולדבר, הייתי באה לשם עם
אדר, היינו מתנשקים על הספה שלקחנו מהמרפסת של השכן, היה כיף,
הייתה שם אווירה כזאת, שאהבתי.
יום אחד ישבנו אני ותומר וכתבנו רשימה של ילדים.
1. גל - המקשרת, לא שייכת לאף מקום, אך באותו זמן לכל המקומות,
בודדה, זאת אני.
2. תומר - המנהיג, הוא התחיל את כל הבלגאן הזה, לפעמים בא לי
לכעוס עליו בגלל זה, אבל לפעמים גם בא לי להודות לו.
3. אמיר - הוא שכן שלי והחבר הכי טוב שלי ושל תומר. הוא חבר של
כולם, עוזר לכולם, הוא מתחשב ואני חושבת שאנשים מנצלים את זה
ודורכים עליו.
4. תמר - חברה של אמיר והחברה הכי טובה שלי. דכאונית, חיה
בספרים, העולם שלה שחור, היא לימדה אותי מיליון ואחת דברים כל
כך נכונים על החיים שהייתי צריכה לדעת לפני הרבה זמן.
5. אדר - חבר שלי. האנוכי שבחבורה, לא אכפת לו יותר מדי
מדברים, במיוחד לא ממני. אבל אני הכרתי מקום אחר בתוכו, מקום
כל כך יפה, כל כך עמוק, הוא סתם מדחיק את הרגש הזה שלו, אבל
יום אחד הוא עוד יפגין אותו ולא יפחד להראות אותו לכולם.
6. מושינסקי - חברה שלנו מהכיתה. היא תמימה כזאת, לא מבדילה
בין טוב לרע, היא כמו ילדה קטנה, חיה בעולם של צחוקים
ושעשועים, אין לה סבל אחד שיכול להיכנס לבועה המאושרת והאטומה
שלה.
7. גיל - חבר של מושינסקי והחבר הכי טוב של אדר, החבר שלי. לא
הכרנו אותו הרבה, נראה כאילו הוא נדחף לזולה בהתחלה, אבל הוא
היה מצחיק, עשה לנו בידור מתי שהיה משעמם, שימח אותנו שהיינו
עצובים.
8. שחר - חברה של תומר. רכושנית, קנאית, לא נותנת לאף אחד
להתקרב לדברים שלה, משחקת אותה ילדה גדולה, אבל זאת רק מסכה,
בפנים היא לא התבגרה בכלל, ואני יודעת את זה.
9. סלע - אחד משלושת המוסקטרים, תומר, אמיר וסלע. גם אותו לא
בדיוק הכרנו בהתחלה, הוא היה גאון מחשבים כזה, חכם, פילוסוף,
היה כיף לדבר איתו, תמיד היו נושאי שיחה.
10. התלבטות בין בטי לקרין, לא בחרנו אף אחת בסוף.
לאט לאט התחלנו לספר לכולם.
דיברנו על זה מלא, תכננו, באנו כל יום לנקות ולסדר.
יום אחד, היו שם אנשים, ערבים.
"אמממ... אדר, נראה לי ש... הם רוצים לקנות את המקום"
ישבנו על הפסי- רכבת,  זרקנו אבנים הסתכלנו על האנשים וחשבנו.
"טוב מה עושים?"
"מתקשרים למושינסקי?"
הוצאתי פלאפון "שלום, אפשר לדבר עם נעמה?, היי מושינסקי מה
המצב?, את באה לזולה?, יש בעיות." "מה קרה?" "יש פה ערבים"
"טוב אני כבר באה" "תביאי אוכל" "ביי".
אחרי רבע שעה היא הגיעה, ישבנו לאכול ליד החורשה מימין לשבט
שלנו בצופים.
חזרנו לזולה, וכבר לא היה שם אף אחד, הלכנו לראות אם עשו משהו,
לא עשו כלום, נשאר בדיוק איך שהיה, "אולי הם וויתרו" אמרתי,
"כן יכול להיות שפשוט לא אהבו את המקום" ענתה לי מושינסקי "אבל
צריך להיזהר, הם עוד יכולים לחזור" הרתיעה אותנו אדר.