את באה עצבנית מבית ספר, כרגיל. בוכה על היום הקשה שהיה לך.
פושטת את בגדיך, נעמדת מול המראה.
ממולך - מביטה בך בשקט דמותך העייפה. העיניים האדומות-נפוחות
מביטות בך בחזרה, ללא מילים. עייפות, דומעות. אולי מרמזות על
מה שעובר עליך בפנים.
אולי לא.

שפתיך מדממות. מרוב הנשיכות. הכל כדי שאף אחד לא ידע מה את
מרגישה. הכבוד העצמי שלך, האיתנות המעושה. הכל כל כך מזויף. כל
כך שיקרי - אבל עדיין, עד שלא תספרי, אף אחד לא יהיה שותף
להרגשתך.

קרסת. רגלייך הפצועות צנחו שבורות ומרוסקות. מרוב המאמץ לא
נישאר מהם מה שיהיה מסוגל להחזיק אותך עומדת.
כולך מלאה סימנים כחולים. מתוך עצבנות, ומתוך כך שהרגשת כה
טמאה, חרצת בעזרת הציפורן חריץ כה דק. רק כדי שהדם יוכל להימלט
במהירות מבעד לגופך הקורס, ויציל את עצמו לפני שכבר יהיה
מאוחר.

שכבת ללא תנועה. חשבת, שאילו רק תוכלי לעצור את גופך לחלוטין -
כל חלקיק יקפא במקומו, רק אז תפסיקי להרגיש את הכאב הנורא
הזה.
שאר המערכות כאילו שמעו את תחינתך, האטו את תפקודן.
עצרת את נשימתך, ראית מערבולות של צבע וחדר מעורבב -
וליבך,
נדם.