הנה! סופסוף! המסך הקטן מראה את המס 990,879,224 וזה אומר
שהגיע תורי להיכנס. כבר עברו חודשיים מאז שנהרגתי, והנה סופסוף
כבוד היו"ר יקבל אותי לשיחה, ואני אדרוש ממנו פיצוי על כל
הלילות הכואבים חסרי השינה והימים המתסכלים חסרי
המשמעות...בלעדיה.
התור הזה היה התור הארוך ביותר שאי פעם ראיתי, יותר משיירת
יוצאי מצרים או מבחדר ההמתנה של משרד הפנים...מפחיד! אך הנה
הופיע המספר, וידעתי כי הרגע קרוב...
"אני ממליץ לך לגשת ללשכת המנהל" אמר לי היצור המצחיק עם הזקן
והכנפיים לפני שסיים להזריק עוד מנת הירואין, "אולי תוכל לקבל
איזושהי הטבה בשל עוול שנעשה לך בחיים"
"אתה מתכוון שמותר לי לבוא אליו בטענות?"
"בוודאי! זה אולי אפילו יעזור להוציא אותך מהגיהנום"
"אני הולך לגיהנום?!!"
"אופס..."
"אבל זה לא הוגן!!!"
"אל תהרוג את השליח, אח שלי..."
כל זה היה אחרי שמלאך המוות הביא את הנשמה שלי לחדר ההמתנה.
ועכשיו עמדתי להיכנס אל כבוד היו"ר, המנהל, המושל בכיפה (כיפת
השמיים), הדיקטטור האבסולוטי של עולמינו...על דלת המשרד היה
כתוב באותיות זהובות קב"ה. "קדוש ברוך הוא..." אמרתי לעצמי.
"קאנצלר בית הדין" נשמע קול מאחוריי.
"קצין בריאת השמיים, קוף בתול הומו, קילינג ביטצ'ז היר" התחילו
להישמע קולות מבודחים מאחוריי.
"הבא בתור!" נשמעה קריאה מבפנים.
"אה, סליחה אדון?" קראה לי הגברת מאחוריי, "יש לי דבר מאוד
חשוב...יוכל אולי האדון לתת לי לפניו?"
הבטתי בה. ראיתי שהיא רזה, כחושה וחולנית, ראשה קירח ואחד
משדיה חסרים. מה יכולתי לעשות?
היא יצאה כעבור כרבע שעה. זה לא היה קשה כל כך, אפשר לתאר. היא
יצאה כאשר חיוך של אושר על פניה. "תודה רבה לך אדוני" היא
חייכה עליי, "סיפרתי לו...הוא מאוד העריך את זה!"
שוב התכוננתי להיכנס, כאשר חשתי נגיעה בכתפי. מאחוריי היה איש
צעיר בערך בגיל 23. חסרים היו לו שתי ידיו, עין שמאל, רגל שמאל
וארבע אצבעות מכף רגל ימין. הוא היה לבוש במדי משטרה כלשיהם
ועל פס בד באמצע הכיס היה כתוב Bomb Squad. "אני כבר לא אוכל
להינות משום דבר באפטר-לייף האלו" הוא אמר לי, "מה אתה אומר?".
נאנחתי והנחתי לו לעקוף אותי. מה קרה, חשבתי לעצמי, אף אחד כבר
לא מאמין בכוחה של האהבה הנכזבת?
הבחור התעכב בפנים שלוש שעות.
"די" החלטתי, "נמאס לי, עכשיו אני"
"סליחה בחור..." שמעתי קול של גבר זקן מאחוריי.
"תקשיב..." אמרתי לו, "אני יודע שעד עכשיו.." אבל הוא לא נתן
לי לסיים, פשוט הוציא תמונת חתונה שלו ושל אישה בשמלת כלה
לבנה. לא כל כך זיהיתי את הדמויות, אבל זיהיתי גכם זיהיתי את
האולם הידוע לשמצה. "חרא של דבר הפל-קל הזה, הא?" שאלתי אותו
בעודי נותן לו להיכנס. הוא לא ענה לי.
כך נכנסו לפניי אחת שאיבדה את כל משפחתה בשיטפון בברזיל, אחד
שנזרק לכלא על פשע שלא ביצע ונאנס עד כדי איבוד יכולת לשלוט
במעיו ומשפחה שלמה שנהרגה כאשר נהג משאית שיכור התנגש בהם.
"אוקיי, מוכנים או לא, אני נכנס!!" וכבר הייתי עם רגל וחצי
בפנים כאשר האיש שעמד מאחוריי תפס אותי. "לא!!" אמרתי לו.
"אני יודע למה אתה כאן" הוא אמר לי. "גם אני..." הוא חייך
והוציא תמונה של בחורה יפיפיה, עם עור לבן ושיער שחור גולש
במורד צווארה וחיוך שיכול לשתק כל אדם בר עיניים ולב. היא היתה
דומה מאוד לדמות שהתנוססה בגאון על התמונה שהיתה בכיס מכנסיי,
התמונה שהביאה אותי לכאן למחות על מר גורלי. סופסוף עוד מישהו
שבא למחות נגד הסבל שבאהבה.
"אף פעם לא נתנה לך הזדמנות?" שאלתי אותו כאשר דמעה בקצה
עיני.
"להיפך..." הוא אמר והשפיל מבטו. הוא החל להראות לי תמונות של
שניהם יחד, קודם מחזיקים ידיים, אז מחובקים, אז מתנשקים באהבה,
וחלק אפילו תמונות שלא הצליחו להחרים לו בשער הכניסה של שניהם
בחדר המיטות...ואז הוא החל להראות לי כתבות מן העיתון..."22
הרוגים בפיגוע ירי ברמת-גן".
הבנתי. הבנתי הכל. לחצתי את ידו בחום ונתתי לו להיכנס.
הבטתי מאחוריי. עמדו שם שלושה אנשים עם מספרים שחורים מקועקעים
לנצח על יעדיהם ועיניים עצובות מהורהרות.
לקחתי צעד הצידה, והתחלתי ללכת חזרה לחדר הראשון שאליו הגעתי
כשהגעתי הנה, מעין בקו"מ כזה, כדי לקבל עליי את גורלי.
שלפתי את התמונה מכיס מכנסיי. "מסתבר שיש צרות גדולות יותר"
אמרתי כאשר דמעות זולגות על לחיי, נשקתי לתמונה והכנסתי אותה
חזרה לכיסי.
"נו טוב" אמרתי לעצמי בעוד השטן מוביל אותי לביתי במשך הנצח
הקרוב, "לפחות לא יהיה לי משעמם...אני בוודאי לא הרוצח השכיר
הראשון שמגיע לגיהנום..."