שכבנו שם כולנו על הרצפה, בחושך. החדר היה חשוך והשעה התקרבה
לשעת לילה מאוחרת, העיניים של כולנו היו סגורות, והגוף משוחרר
לחלוטין בעוד הנפש משתחררת החוצה. המוזיקה המרגיעה התנגנה ברקע
בעוד הקול שיוביל וינחה את חיינו, או לפחות את חיי עד היום
והלאה, דיבר מילים מרגיעות וחודרות. ואנחנו שוכבים על הרצפה,
מקשיבים לקול, ולמוזיקה שמלווה אותנו בעדינות מרגיעה. הקול חדר
עמוק פנימה לגופי בעוד אני שומע אותו מנחה אותי, לנקות את הנפש
והנשמה מכל הרע של היום ושל הימים שעברו, ולנקות את הראש
ממחשבות כאלו או אחרות, ולהישאר ריק. כנראה רק ככה הנשמה והנפש
יכולות להרגע וכך לצאת החוצה. הרגשתי בעוד הקול מדבר והמוזיקה
ממשיכה את הצדדים שבי מתאחדים והופכים לאחד גדול משני חלקיו,
ואת כל הרעות יוצאות החוצה, וטסות הרחק הרחק ממני. הן כבר לא
יחזרו יותר, ובמקומן יבואו דברים אחרים, אבל ידעתי שעכשיו אני
יכול להתמודד עם הכל. הקול המשיך לדבר, והמוזיקה המרגיעה
מאחוריו, והוא חודר ומקעקע בתוכי את הדרך להמשיך, בדרך כזו
לעולם לא אשכח אותה, וההרגשה הייתה מצוינת. התודעה שלי נעלמה
למקום לא ידוע, אבל הייתי ער ומודע לחלוטין למה שקורה, והרגשתי
שבעוד הקול מסיים את עבודתו ויוצא לאט לאט החוצה, הרגשתי משהו
בפנים רועד. משהו חזק מאוד. משהו כוחני וגדול ממש שהייתי עד
עכשיו. הרעד המשיך קלות עד שהפסיק ברגע שהקול הפסיק אט אט את
דבריו, והמוזיקה המשיכה ואט אט נעשתה איטית יותר עד שלבסוף
הפסיקה. ואז שכבנו כולנו, ואני ביניהם, בשקט המוחלט. הרגשתי
רגוע ושלו ונקי, ועם זאת חזק מאוד. אח"כ הקול אמרה לכולנו
לקום, ושהגיע הזמן ללכת. וכשקמתי, הרגשתי משהו שונה. הסתכלתי
על הידיים שלי, ולא ראיתי שינוי מיוחד, אבל כשהסתכלתי על
הרצפה, ראיתי את עצמי. רק שזה לא היה אני - זאת הייתה דמות
העור שלי, קליפה ריקה וחלולה מבפנים. הסתכלתי עליה, וידעתי
מקעקועי הקול שעלי להמשיך ושהגיע הזמן ללכת. חייכתי, בעודי
מרגיש חזק מפעם, גדול יותר וחכם יותר. הסתובבתי ללכת ואז שמעתי
את הקליפה נסדקת מאחורי ונשברת לרסיסים. בפעם הראשונה, מזה
שנים רבות, הרגשתי שונה. הרגשתי גדול, חזק, הרגשתי שאני חי!