היא יושבת וכותבת עוד פיסקה פיסקאותיים, פיסק. הדמות הראשית זו
שוב היא, שוב בת וחצי, שוב בחדר. מול מחשב בוהק היא יושבת
ובוכה מול המון צרות של המון עולם ועושה כלום. בבוקר היא תעצום
עיניים, תעמיד פנים שהיא ישנה כדי שאבא לא יגיד כלום וילך. גם
היא תלך. לבית הספר. היא שוב תטעה, תתרגז, תתעצב. שוב תשב בצד
נזופה, שוב תחזור הביתה עייפה, תשב ותחשוב על מה היה ומה עכשיו
ומה יהיה. שוב תצווח מילים גבוהות על מנת לפרוק מנת תסכול
והפעם לא תפנה למוסיקה שלו כי היא כבר לא ממש עוזרת. היא תשב
ותקטר ותעלה לכולם על העצבים אבל הם אוהבים אותה אז הם יסלחו
לה מחר. או מחרתיים. ואולי לא, אבל מתישהו היא תפסיק לקטר כי
גם העצבים שלה כבר עייפים, ואולי כולם יוותרו לה (גם) הפעם.
היא תנשק ותחבק אותו ותאהב אותו המון, ותדע שגם הוא אוהב אותה
ויהיה לה טוב. אבל אז יהיה לה פחות טוב מה שיעשה לו פחות טוב
אבל הם יתגברו ויהיה טוב. בערב תרדם לה הרגל, אולי גם יד. היא
תעיר אותן, עוקץ וכואב, אבל עובר. הכל עובר.