הרוח שורקת. בחוץ סערה.
ולא אור נרות זהוב ולא מנגינה מתוקה-מרירה,
ולא ריחות או צלילים או רוח אהובה וקרירה
ישנו את פני השמיים, או את פני המציאות.
מלנכוליה עדינה.
איזשהוא קיבעון או משהו תבניתי
דוחף אותי שוב לאותה פינה בנאלית בנבכי הרגש,
במעמקי האשליות.
ואין דמעות ואין עצב,רק אדישות  
יאוש קל למראה האופק המתאבך ונעלם
ההולך ומתרחק ממני.
כבר שוכחת מה אמור להיות חסר לי,
והרוח כל כך נעימה, מצננת, ואני
שוקעת.
הפעמונים מוסיפים לצלצל,
העצים ממשיכים לרשרש.
רחשים של שעת ערב מעורפלת והעלים נושרים.
הכלבים נובחים.
אם היו תנים בעיר, הם לבטח היו מייללים.

ולמרות הרחש שמחלחל אל החושך, האויר אומר- שתיקה.
רבדים רבדים של רגיעה וסערה.
הכל נשזר עכשיו בין הדקות,
בין הילת הירח לנצנוץ כוכבים בודדים.
מדפי הלב כבר הופכים מאובקים.
עכבישים טווים שם את קוריהם השקופים-
לאט לאט. הם לא ממהרים.
התנוונות היא מצב כה נוח, הם אומרים.
"בואי, נוחי אצלי"- לוחש לי הלילה בסימני דממה.
בצניחה איטית לתוך זרועות קטיפה שחורות,
לבסוף נעצמת ונעטפת קלות.

צחוק מרוחק מתערבב בחלום או הזיה מטושטשת.
הלילה מלטף שערותי בעדנה.
הרוח שורקת.
ובחוץ-
סערה.