היא פקחה את עיניה ולראשונה בחייה ראתה עולם ורוד. איזה כיף
להיות אני, חשבה, והתחילה לקלף את העור.

כולם הסתכלו במבט מוזר, לא כל יום רואים דבר כזה. סוף סוף
החליטה לצאת מהגולם, אמרו. והיא? היא בשלה. לא שומעת, לא רואה.
לא מתייחסת לעקיצות. נשארת בחיים, מתרכזת במשימה.

רק אתמול חשבה לעצמה בפעם האלף ואחת "מה היה קורה אם...", "אני
לא מספיק טובה", מה פתאום הכל השתנה?
כנראה הגולם החליט לקחת הכל בקלות. לשכוח את העבר- להמשיך
לחיות. לפרוץ החוצה.
אז מקלפים, מקלפים כדי לראות מה יצא, לקוות לטוב. לפחות יש
תקווה.

והיא ממשיכה, מקלפת עוד חלק ועוד חלק. מאות פיסות עור קטנות,
מדממות על הרצפה. והיא בשלה.

אמא נכנסת בבהלה ומתחילה לצעוק. מה היא רוצה? מה היא מבינה?
חיה באשליות ולא מודעת לסביבה. חושבת שיש לה בת מושלמת הא? טוב
אולי עכשיו היא רואה את האני הפנימי שלי. כן, נבהלה ממה שראתה.
ניפצתי לך את האשליות הא? חבל. חושבת שהשתגעתי.

הגולם הקטנה מסבירה, מרגיעה את האם. מסבירה שהיא חוזרת לחיים,
לא עוזבת. חזרה מהמתים, צריכה לפרוץ החוצה ולצאת מהגולם הזה,
להשתחרר מהנטל.

אמא התעלפה על הרצפה. טוב לפחות לא צריך להסביר יותר.
ממשיכים. עוד פיסה ועוד פיסה. והנה כבר הגעתי לעצם. מה עושים
עכשיו? אולי אני ריקה מבפנים? אולי אין מה שיפרוץ החוצה?

וזה מתחיל לכאוב, לדמם. כל מילה שהיא שומעת מצליחה לחדור,
מגיעה אל הלב ומתחילה לקלף גם אותו.
לא! זה כבר מסוכן! אני ריקה מבפנים, חשבה. כל החיים דואגת
,מקווה, למה???

"כל אחד ואחד הוא מיוחד ועמוק, צריך לצאת מהגולם"???
לכו תזדיינו כולכם! העומק היחידי שמצאתי אצלי זה המרווח הריק
בין הריאות ללב ותראו מה עשיתי עכשיו! אני מפוזרת על הרצפה וגם
את העומק הזה אין לי. הצלחתם לשבור אותי, מילאתם גם את העומק,
הרווח שלי במילים ריקות.
חלקים, מילים ושברים מפוזרים בלי מטרה, בלי משמעות. לידי שוכבת
איזה אישה שבקושי יודעת מהחיים של עצמה, ובוכה.
טוב.
שתבכה אם זה מה שהיא רוצה. אני מצאתי את העומק הפנימי שלי. את
ה"ייחוד" שלי.
ואולי אני אפילו מאושרת.
לכו תדעו...