ששה חודשים ניקה עובדת כאן והיא עדיין לא הצליחה לגייס כסף
לחזור הביתה. בית הקפה היה מקום עגמומי וסוריאליסטי ,מלא
בטיפוסים מכל סוג אבל בעיקר תורכים ואמריקאים מתוסכלים כמעט
כמוה. 'מעניין אם גם הם נתקעו בלי כרטיס טיסה בבירת ההרואין של
אירופה?' שאלה את עצמה לא פעם. לפעמים אפילו ניסתה לפתח שיחה
אבל נתקעה בחומה של שתיקה והנהונים מנומסים ,ממש כמו החומה שאת
השאריות שלה ראתה כל בוקר בדרך לעבודה. ברגעים של ייאוש הייתה
מתיישבת ומתחילה לבכות. אחר כך "עושה עוד שורה" למרות שהבטיחה
לעצמה רק אחת ליום, מציתה מלברו ומחכה שהבוס ישלח בה איזו קללה
גרמנית ויכריח אותה לחזור לעבוד. יש כלים לשטוף ואת זה היא לא
עושה כי לסבון יש ריח חריף שאי אפשר להוריד מהידיים אפילו אם
רוחצים ממש חזק . הטיפים גם לא משהו. משום מה הגרמנים לא
נוהגים לתת טיפים כי זה "לא אירופאי" והם סומכים בעיניים
עצומות שבעל המסעדה ייתן לעובדת המסורה את הבונוסים שמגיעים
לה. ניקה רואה את זה בתור קמצנות עם תירוץ צולע. מי בכל זאת
נותן טיפים? התיירים והתורכים. התיירים כדי להשאיר רושם טוב
בשם החור שממנו הגיעו והתורכים כדי לפלרטט ולקבל תודה  ומשם
אפשר לפתוח בשיחה ולהציע עוד "הצעות רווחיות".
אבל כשחושבים על הכל מהכל יש יותר חסרונות מיתרונות: הדירה
קטנה ואין בה מספיק חלונות, היא לא מכירה כאן אף אחד באופן
אישי פרט לקופאית ב"מיולר" המקומי וגם אותה היא מכירה רק בשם
הלאנה. זה לא שהם יצאו פעם לשתות או משהו, או אפילו דיברו
בטלפון. והכי גרוע הוא שלא היה לה זיון נורמאלי כבר שלושה
חודשים. בדיוק לפני שלושה חודשים היא פגשה איזו "הצלחה מבטיחה
בתחום הרוק הגרמני" שהבטיח לקחת אותה איתו לסיבוב הופעות לכבוש
את המערב והמזרח. בבוקר למחרת: לא טלפון ואפילו לא Auf
Viedesen. היתרון היחיד הוא שחסר לה עוד מאה מארק לכרטיס טיסה
בחזרה לדו פלקס בגבעתיים ולחדר עם הטלוויזיה המחשב והמערכת.
בסלון של הדירה הקטנה יש פוסטר ענק של לו ריד. כניראה משנות
השמונים או משהו כי כבר היו לו קמטים אז. ניקה כל כך אהבה את
הפוסטר שבגלל זה החליטה לקחת את הדירה מלכתחילה.  הפוסטר בא עם
הדירה ובעל הבית אמר שהוא היה שייך לדייר הקודם : איזה דני
שירה לעצמו בראש בגלל אהבה נכזבת. "מעניין עם הוא הסתכל על
הפוסטר לפני שמת. אולי זה היה הדבר האחרון שהוא ראה בחיים
שלו."  ואם זה באמת נכון אז יש לו איזה ערך סמלי לגבי החיים
,המוות ומה שבניהם. בלילה כשהמנורה בסלון הייתה נשרפת שוב
והטלוויזיה דלקה בערוץ היחיד שדיבר אנגלית ,האור נפל על הקיר
והעיר רק את העיניים שלו. של לו ריד כמובן. זה לא שמישהו אחר
גר בדירה .אולי הרוח של הדני או הרוח של האישה שבגללה התאבד
(בתסריט דמיוני שניקה ציירה לעצמה בראש היא הלכה לחפש אותו ממש
באותו היום שירה בעצמו כדי להתוודות על אהבתה הנצחית אבל כמו
בכל הסרטים ההוליוודיים הגיע חמש דקות מאוחר מדי והוא היה כבר
מת.  ואז בצעד של ייאוש, ממש כמו רומאו וג'ולייט, היא קפצה
מהחלון כדי להיות עם הגבר היחיד שאיי פעם תאהב). בכל מקרה
הדירה נראתה כמו בית קברות אבל לא של אנשים אלה של רגשות
ומחשבות ובעיקר השראות. וניקה לא הייתה אומנית אבל תמיד הייתה
בה השראה. בעצם בכל אחד יש אבל לא כולם יכולים לתרגם אותה.
אבל אותו הרגע ,כשהאור של פנסי הרחוב נפל על העיניים שלו והוא
ניראה כמעט אנושי הדימיון של ניקה פרח והגיע לממדים עצומים.
היא דמיינה על הרים ירוקים ונופים של שלג , מפלים  ואגמים. וגם
פרות חומות ובריאות כאלה אבל לא פרות שאוכלים אחר כך כי אחרת
הפנטאזיה הופכת ממש מדכאת. היו גם עננים בחלומות שלה על שמיים
כחולים לגמרי ולא כמו בארץ: אפורים בגלל החמסין שלא נגמר אפילו
בחורף. ורק היא שוכבת על הדשא הירוק מרגישה כל כך קטנה מול
העולם העצום שבחוץ והיופי שלו וכל כך הרבה אהבה ותענוג שאי
אפשר לתאר כמו אורגזמה אחת גדולה שאף פעם לא נגמרת . אחר כך
תמיד באה הנפילה ,כשהאדמה הירוקה נפתחה לשתיים והיא תמיד נפלה
על  הספה שהייתה גם מיטה נפתחת מול הטלוויזיה ששידרה סי אן.
בזמן הזה כבר לא ראו את העיניים שלו אלה רק את קצות השיער.
אם היא הייתה טובה בתיאורי טבע הייתה כבר מזמן יכלה להפוך
לסופרת ולכתוב על המסעות האלה שלה. אבל היא נכשלה בבגרות
בחיבור אז סופרת כבר לא תצא ממנה.
הדרך לבית הקפה בבוקר בשעה 06:30 הייתה עוד אחת מהחוויות
הנעימות של היום. חלקים מהחומה ניגלו לאט ככל שהתקרבה לנהר.
היו עליהם כל מיני גרפיטי מעניינים. ניקה הבטיחה לעצמה שוב
ושוב שלפני שתעזוב היא תקנה מצלמה חד פעמית ותצלם את כל החלקים
בנפרד וכל גרפיטי בנפרד כדי שיהיו לה לזיכרון. וכמובן את
הפוסטר בסלון. כמו ילדה בת 12 ומעריצה נלהבת היא הייתה מנשקת
אותו כל בוקר לפני שהיא יוצאת ומנשקת גם כשחוזרת. היא עשתה את
זה בעיקר כי לא היה לה את מי לנשק וככה הייתה לה אשליה שמישהו
מחכה לה כשהיא לא נמצאת ושמח כשהיא חוזרת.
כשהקפה נפתח ב 7:00 בדיוק ניקה כבר ישבה מול הדלת מחכה ללקוחות
הראשונים של הבוקר. והבוקר ההוא לא היה שונה, אלה שהייתה
אווירה אחרת באוויר. זה התחיל מזה שהיא הרגישה שמישהו עקב
אחריה בדרך לעבודה. זה לא הפריע לה,זה אפילו גרם לה להרגיש
רצויה. רק שכל פעם שהפנתה את הראש היא לא ראתה אף אחד. בבית
הקפה לא היו לקוחות עד 8:30 דבר שהיה נדיר מאד. בסביבות השעה
9:00 אחרי המלברו החמישי לאותו בוקר נכנס בחור עם כיפה על הראש
.מראה בהחלט לא רגיל. הוא חיפש מזוזה לנשק והיה כמעט מזועזע
לגלות שאין אחת.
"לכי תשרתי אותו, הוא אחד משלך!" אמר לה הבוס בגרמנית רעועה.
הגויים האלה! כמעט פתטי איך שהם מאמינים שכל היהודים באמת
אחים. ניקה לא חשבה שתרגיש ככה אבל היא הייתה כמעט נרגשת לקראת
המפגש הישראלי הלא צפוי הזה. אף פעם לא מתגעגעים לדבר בשפה הכי
מוכרת עד שיש הזדמנות אחרי כמה חודשים טובים.
"GUTE MORGEN! ושלום לך. מה אפשר להציע לך?!" לדבר בעברית היה
הימור לא בטוח שהשתלם בסופו לש דבר. הוא חייך אליה חיוך לבבי.
"קפה ומשהו מתוק . מה יש לכם להציע?" ניקה התחילה להקריא בפניו
את המבחרהמוגבל של המאפים שהיה להם להציע כשהיא מתענגת מכל רגע
של שיחה איתו. 'הלווי שישאל אותי מה אני עושה כאן.' והיא תספר
לו על היום האחרון לפני השחרור כשהיא התמוטטה על הריצפה
והתעוררה אצל הקב"ן שקבע שיש לה התמוטטות עצבים חמורה. והיא
אפילו לא הרגישה כי הייתה לה הרגשה ממש טובה בימים שלפני
השחרור, על זה שהיא משתחררת והכל. אז היא שוחררה ממש באותו יום
עם המלצה לטיפול פסיכיאטרי רק שבמקום ללכת לפסיכיאטר,שבוע אחר
כך, כמו שאמרה לאימא שלה שתעשה היא נסעה  לנתב"ג ועלתה על
הטיסה הראשונה לברלין. היא הוציאה את כל החסכונות הצבאיים
מהכספומט וזה הספיק לה בדיוק לכרטיס. ואיך שישנה בלילה הראשון
בטרמינל ובלילה השני בתחנת הרכבת וכמה לילות אחר כך בבית של
מישהו שקוראים לו ווינס או ויינס או משהו. ואיך שהוא מצא לה את
הדירה והעבודה ואפילו הציע לה נישואים.
ועל זה שלאף אחד בעולם אין מושג איפה היא, רק לדורון אבל הוא
רק בן 14 ואין לו מושג בדברים האלה.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל הבחור הדתי.
"כן. בטח". הנה זה בא. סוף סוף אחרי שנה של ניכור, של ציפייה.
אולי עכשיו היא תוכל להבין עד כמה שזה חשוב לחזור ולהחזיר את
הדברים למה שהם היו.
"אני עוקב אחרייך כבר כמה ימים. ראיתי אותך ברחוב וישר ידעתי
את ישראלית! ככה זה כניראה, אנחנו מזהים אחד את השני. כל ישראל
אחים!!! אבל יש משהו שאני עדיין לא מבין... למה ברלין?"
ניקה עצרה את הנשימה. זאת לא השאלה! זה לא מה שהוא צריך לשאול
אותי! מה אם 'איך הגעתי לפה? איך אני מסתדרת כאן?'
בדרך הביתה הכל נראה אחרת. היא יצאה שעתיים לפני הזמן.הבוס אמר
לה שאם היא הולכת היא מפוטרת וניקה רק חייכה 'I think It`s
time to go Home' .נראה לה שבאיזשהו מקום הוא הבין אותה.
בדרך ניכנסה לחנות צילום קטנה וקנתה מצלמה חד פעמית . אחר כך,
על רקע של דימדומים אחרי השקיעה צילמה כל חלק בקיר בדרך הביתה
והתמקדה בכל גרפיטי שהיה מצוייר. אחר כך אפילו הורידה חתיכה
קטנה למזכרת , דורון ממש ימות על זה.
כשהגיע הביתה נשארו לה בדיוק עוד שתי תמונות בשביל הפוסטר. אחת
היא צילמה בחושך כשהאור מבחוץ נופל על העיניים שלו את השנייה
באור כמו שראתה אותו בבוקר. אחר כך התיישבה על המיטה וחיכתה.
בבוקר קמה , פתחה את החלון וקפצה . הנחיתה הייתה רכה כי מישהו
תפס אותה למטה.
"Not without a Kiss". היא חייכה ונישקה אותו.
"Maybe you`ll finally tell me what the HELL are you doing
here? "
"בוא נלך לאכול משהו! אני מכירה מקום ממש נחמד".