יושב אני בחדרי השקט, דומם
מביט בה במלוא עוצמתי
עיני יוקדות חושך בלתי נראה וצורתה נגלית לי
צלליות חלקלקות גולשות במורד עיקוליה
עורה הלבן יונק את החשיכה אליו
אני מדחיק החוצה תשוקות אדומות לוהטות והחדר עולה באש
העשן נושק לבשרה במקום שצלליות שובבות עתה אחוזות טירוף
פעלתני
אני נציב לוהט של קרח זועק והיא גבעה נינוחה של חוסר אונים
עיני כבר אינן יוקדות חשכה, במקום צובעות הן את עולמי בדם
גופי הרוטט משתלח במוחי האדיש, אני הוא עין הסערה
ורק היא כסלע יציב אינה מעורבת
מותירה אותי בודד בעולמי האדום
ואת החדר בודד בכאבו וזעקתו נופלת על אוזניים ערלות
ובעוד האש מתיכה את בשרנו ומלבנת את נשמותינו אני צופה אל
החלון
ומבעד לעשן חשכה
ספק של ערב ספק של בוקר
וכוכבים צבועים באדום
ורק אנחנו שחורים
|
