כאב, מהו? ולמה הוא טורח להשתלט דווקא ברגעים בהם אני מאושרת
ביותר?
פעם, הכרתי אדם אשר התגאה בכך שהוא סובל מנודופוביה, שזהו הפחד
הבילתי רציונלי מפני עירום.
לכל העולם הוא טרח להסביר את ההבדל בין פחד לפוביה והוא עשה
זאת בכישרון רב וגם הבין מה הוא מסביר ואת הפחד האמיתי שלו
מפני עירום.
אך הוא היה אנושי, וכמו כולנו גם כאשר אדם מצליח להבין שיש לו
בעיה הוא אינו יודע באמת מהי.
ואותו אדם פחד, כן הוא פחד והפחד שלו היה רציונלי עד כאב אך
הוא היה שקוע בהכרה של עצמו כל כך עמוק שהוא אפילו לא שם לב:
הייתי מעליו, ערומה כביום היוולדי ניסיתי להראות לו מה אני
מרגישה וכמה זה עמוק רציתי לגרום לו להבין אז אחזתי אותו חזק
בכל הכח ירדתי ועליתי הזעתי כולי והוא, בעיניים עצומות רגליים
קרות וכפות ידיים מיוזעות שכב בחוסר מעש משווע פתאום הוא התחיל
לגנוח ולזוז ולמשש את כולי להגיד לי מה מבוקשואך זה לא היה
מספיק הוא עדיין חשב עליה כל כולו חשק בה כי הוא ידע שאיתה הוא
אף פעם לא יגיע לרמה המתבקשת של עירום ופחד ופוביה...
הייתה פעם שאותה אני זוכרת בבהירות יתרה שבה הוא כמעט הצליח
ושכח אותה לתקופת זמן של משהו שנראה כמו שלושים שניות והרגיש
כמו נצח.
הוא שכב לצידי והיה עסוק בלהרגיש טוב איתי ועם עצמו הוא ליטף
אותי ונישק אותי במקומות הנכונים ביותר לשנינו.
ואני? אני הרגשתי שייכת נחשקת ונאהבת ורציתי להראות לו את זה
שירגיש גם...
צלצול,
זאת היא, הם מדברים, ואני מתכרבלת בשמיכה וחושבת על האפשרות
אשר הייתה נפתחת בפניי אם הטלפון הארור לא היה מצלצל אבל הוא
צילצל ו...
ניתוק...
שלנו, או של השיחה?
רגע, אני כבר מתקשה לעקוב, תמונות מתרוצצות לי בראש ו... ו...
הי, מי כיבה את האור?
הלווווווווווווווו?
איפה כולם?
עכשיו אני לבד, מחכה שאבא ואמא יבואו לאסוף אותי אני לא כל כך
יודעת אם הם יבואו אבל התקווה משאירה אותי ערה.
הם בטח עכשיו לבד, מדברים, בטח לא עליי, ואני כאן, כבר דיי
בטוחה שאף אחד לא יבוא לאסוף אותי האנשים הרי באו וסיפרו לי
שגורלי הוא להיות לבד... בודדה... בלי שאף אחד אי פעם יחשוב על
לאסוף אותי מהמקום הזה ובטח שלא יעשה את זה בפועל.
להיות קיימת אבל לא באמת, אפילו לא רק זיכרון...
זיכרון...
כל כך עמום...
היה מישהו, איתי, אני זוכרת שלא הייתי לבד כי ידעתי בליבי שהוא
אוהב אותי לפי הצורה שבה הוא הביט בעיניי ודיבר איתי.
שלא תבינו אותי לא נכון השיחה שלנו מעולם לא הייתה עמוקה...
אוליי היא לא הייתה בכלל... בכל אופן כאשר הוא דיבר נראה
כאילו מילותיו הם הכי חשובות בעולםואין דבר אחר מלבדן כאילו כל
העולם נמחק ורק מילותיו הן אשר יחזירו את המצב לקדמותו.
אך דבר לא יחזור להיות כשהיה...
אז אני מדברת מפי את מילותיו
מקווה שהן אלה שיחזירו את העולם לקדמותו...
אוליי אם אחזור על מילים אלו באופן מדוייק הוא יבוא לקחת אותי
יחד איתן ועם המשמעות שלהן...
הפוגה.
אוליי אני אדבר עד שאני אבין שאני בכלל לא צריכה שהוא יבוא
ויוציא אותי מהמקום הרע הזה, שיש לי מספיק כח להוציא את עצמי
מכאן וללכת אליו.
ואם הוא ידחה אותי?
אוליי אני לא אהיה כל כך לבד...
בודדה...
פחד מבעית,
נראה לי שזה באמת גובל בפוביה...
אני חושבת שאני אחכה רק עוד קצת שמישהו יבוא הנה ויוציא אותי
ולא רק למען סידרת בדיקות וניסויים שלאחר שיחפרו לי עמוק בלב
וינסו מחדש להוציא לי את האהבה שלי כלפייך...
אני רק צריכה שתדע שהאהבה הזו חשובה לי מהחיים עצמם ובגלל זה
אני עדיין נשארת במישור השפיות הזה הנקרא החיים שלי...
אני חושבת שאני רואה אותך, ואתה הולך...
אולי גם אתה רוצה שיצילו אותך...
אני חושבת שאני אתן לך עוד קצת זמן להבין...
אתה, לא צריך שיצילו אותך...
אתה יכול גם לבד...
אתה...
אני...
ו...
זהו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.