היא עמדה מאובנת מישירה אליו מבטה כשאמר לה:"אני לא יודע אם
אני רוצה לתת לך ללכת".כל הדרך הביתה הרגישה כי הנסיעה מתארכת.
היא לא יכלה להפסיק להרהר במשפט שהרעיד את כל גופה וחדר לה ישר
לבטן. הם היו שניים שהגורל המר שיחק ותיעתע בהם. היא התבגרה
בעל כורחה והוא חי לבד עם עצמו למרות שחלק את ביתו עם עוד אשה.
הוא לא סבל אותה, הם כבר הגיעו למצב שלא יכל להיות איתה יחד
באותו הזמן תחת אותה קורת גג. בכל פעם שהיתה מגיעה הביתה, היה
בורח, בורח למציאות אחרת, להוריו, לאחיו, לחברים. בכל פעם שהיה
בלעדיה היה מתקשר לאחרת, ההיא שנתנה לו את הכח להמשיך לחיות,
האחרת שלמענה נשם את טיפת החמצן האחרונה, האחרת שאליה כה כמה.
והאחרת ישבה לה בלילות לבדה, מהרהרת, מנסה לחיות עם מה שיש, עם
האהבה שידעה שהיא קיימת אך לא היתה שלה. היא נכנסה למקלחת אחרי
יום מפרך, ובעודה מסתבנת הרהרה מתי תזכה לשמוע שוב את קולו,
היא ידעה שההיא נמצאת בבית אך בכל זאת קיותה. נכנסה למיטה עם
הטלויזיה דולקת אך לא יכלה להתרכז והתמונות על המסך ריצדו
כצללים. חשבה מה הוא עושה עכשיו, האם הוא איתה,האם הוא כואב?
ועם ראש כבד ממחשבות נרדמה. היא התעוררה בבהלה לקול צלצול
הטלפון הנייד שלה. מבוהלת ענתה "הלו"  ומהצד השני של הקו נשמע
הקול המוכר והאהוב לוחש מיוסר: "תגידי לי שאת אוהבת אותי",
"אני מתה עליך", לחשה והטלפון נותק. היא נרדמה. בבוקר
כשהתעוררה חשה כבחלום וחשבה שמה קרה פשוט היה דימיון או חלום.
הוא התקשר אליה בשעות הצהריים המוקדמות, זה היה הטלפון הרגיל
שציפתה לו בשקיקה כל יום. הוא שאל אותה האם היא זוכרת את השיחה
הלילית, הדגיש כי הרגיש אבוד וחש כי אין יותר טעם לחיו ורצה רק
לשמוע את קולה כי היא הסיבה היחידה שנותנת לו תקווה לחיים. היא
חייכה, אך ליבה בכה, היא ידעה... לפחות לעוד זמן מה היא תהיה
האהבה היחידה בחיו אך גם...האשה האחרת....